ברגעי משבר קיומיים, זעקת המצוקה מצליחה לעורר רחמי שמים גם כאשר המתפלל אינו ראוי לכך מצד מעשיו. המילה וַיְחַל משמעותה התפלל לפני ה' בעת צרתו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והמילה לַחַץ מכוונת לדוחק ולמצוקה הקשה שנגרמה על ידי האויב [מצודת ציון].
הפרשנים מסכימים כי יהואחז מלך ישראל לא היה ראוי כלל שתפילתו תתקבל, שכן הוא והעם לא סרו מחטאת ירבעם, ופסלי העבודה הזרה עדיין עמדו בשומרון. קבלת התפילה לא נבעה מצדקתו של המלך, אלא אך ורק משום שה' רָאָה אֶת־לַחַץ יִשְׂרָאֵל. לולא המצוקה האיומה של העם, תפילתו של יהואחז לא הייתה מספקת כדי להתקבל [מצודת דוד, רלב"ג, חומת אנך, אברבנאל].
מלך ארם דחק את ישראל עד כדי סכנת הכחדה מוחלטת, מצב שהיה עלול להפר את ברית ה' עם האבות שלא לכלות את שבטי ישראל לעולם [רלב"ג]. לכן, ה' פעל במידת הרחמים שלא כלו [חומת אנך], בבחינת עני הקורא אל ה' השומע לו, כדי להקל את הגזרה ולמנוע את השמדת העם [מלבי"ם, אברבנאל].
עם זאת, הישועה לא התרחשה באופן מיידי. הלחץ והדוחק מצד ארם נמשכו לאורך כל ימי חייו של יהואחז, אך בזכות תפילתו גזרה החכמה האלוהית להעמיד לעם מושיע לאחר מותו. התפילה הועילה בכך שה' שמר על שארית העם מהשמדה מוחלטת בימי יהואחז, והכין את הקרקע לישועה המלאה שהגיעה בימי בנו, יואש [רלב"ג, אברבנאל].