מעמד זה משלב פעולה פיזית עם משמעות סמלית ורוחנית לקראת מערכה צבאית. הציווי הַרְכֵּב יָֽדְךָ עַל הַקֶּשֶׁת משמעו להניח את היד על הקשת, לאחוז בה ולהתכונן לירי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפעולה העוקבת, וַיָּשֶׂם אֱלִישָׁע יָדָיו עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ, מתארת כיצד הניח הנביא את ידיו בדיוק בשני המקומות שבהם אחז המלך בקשת [ביאור שטיינזלץ].
מגע זה בין ידי הנביא לידי המלך נושא מספר משמעויות המשלימות זו את זו. ראשית, הפעולה נועדה לחזק את ליבו של המלך ולטעת בו אמונה בסימן החצים שהוא עומד לבצע [רד"ק]. מעבר לכך, יש כאן העברת כוח של ממש מידיו הקדושות של הנביא אל המלך, כדי לאפשר לו לחולל פלאות בשדה הקרב [מלבי"ם]. הנחת הידיים באה להמחיש כי הצלחותיו הצבאיות של המלך לא ינבעו מכוחו הטבעי, אלא מתוך השגחה פרטית וניסים שייעשו בזכות הנביא. כוח רוחני זה ימשיך ללוות את המלחמות גם לאחר מותו של אלישע, בדומה לנס המן שהמשיך לרדת גם אחרי מות משה, או כמו הנס שבו החיה ה׳ אדם שנגע בעצמותיו של אלישע לאחר פטירתו [רלב"ג].