ממלכת ישראל בימי יהואחז חוותה תבוסה צבאית קשה והשפלה עמוקה, שהותירה אותה עם כוח מגן מצומצם ביותר [ביאור שטיינזלץ]. פתיחת הפסוק במילה כִּי אינה מתקשרת למילים הסמוכות לה, אלא חוזרת ומסבירה את הכתוב קודם לכן על הלחץ העצום שלחץ מלך ארם את ישראל [רד"ק].
המילה עָם מתייחסת כאן לצבא, והפסוק מפרט את הכוח הדל שנותר: חמישים פרשים, עשרה רכבים ועשרת אלפים חיילי רַגְלִי [ביאור שטיינזלץ]. צמצום קיצוני זה של הצבא לא היה מקרי אלא נשא משמעות רוחנית. מחד גיסא, הייתה זו גזירה מאת ה׳ שנועדה למנוע מישראל להתפאר בכך שזרועם וכוחם הצבאי הם שהושיעו אותם מיד ארם [אברבנאל]. מאידך גיסא, חורבן זה היווה התגשמות של נבואת אליהו על כך שיישאר רק קומץ קטן בעם. עם זאת, דווקא ההרס המוחלט הוא שעורר את רחמי ה׳; כאשר ראה שהעם קרוב להשמדה טוטאלית, הבין שאם יעזוב אותם ללא תשועה הם יושמדו כליל, ולכן פנה אליהם למען בריתו [מלבי"ם].
הפסוק נחתם בביטוי כֶּעָפָר לָדֻשׁ, הממחיש את ההשפלה וחוסר האונים של ישראל. מלך ארם כבש ורמס אותם עד שהפכו לעפר הנידש ונכתש [מצודת ציון], כעפר הנרמס תחת רגלי אדם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].