חילופי השלטון בממלכת יהודה מביאים עמם לעיתים תמורות רוחניות קיצוניות. לאחר תקופת פריחה של צדקות ואמונה, עולה לכס המלוכה מלך שמשנה לחלוטין את הכיוון הדתי של העם.
עם עלייתו של מְנַשֶּׁה לשלטון, נוצר ניגוד חריף למלכותו של חזקיהו אביו. בעוד שהאב עמד בשיא השלמות הרוחנית וביער את העבודה הזרה מן הארץ, מנשה בנו בחר בדרך ההפוכה והגיע לקצה האחרון של הרשע [אברבנאל]. התנהגותו לא דמתה רק לזו של פושעי ישראל הרגילים, אלא הוא אימץ לחלוטין את תועבות הגויים שה' הוריש מפני בני ישראל. הוא פעל במכוון כדי לבטל את תיקוניו של אביו: הוא בנה מחדש את הבמות, הקים מזבחות לבעל, ועשה אשרה כפי שהחל לעשות אחאב במלכי ישראל [אברבנאל].
בנוסף, עולה תמיהה פרשנית משמעותית לגבי אופן הצגת דמותו בפרשה זו לעומת התיאור המקביל בספר דברי הימים. בעוד שבספר דברי הימים מסופר כיצד מנשה הוגלה לבבל, נכנע לפני ה', חזר בתשובה והושב למלכותו בירושלים תוך שהוא מסיר את העבודה הזרה מן הארץ, הרי שאירוע מכונן זה של חזרה בתשובה מושמט לחלוטין מן התיאור הנוכחי בספר מלכים [אברבנאל].