מעשהו של מנשה, אשר הציב מזבחות בתוך בית המקדש, מהווה מרידה ישירה ובוטה המטמאת את המקום המקודש ביותר. הכתוב מדגיש את הניגוד החריף שבין קדושת המקום לבין חילולו, וכאילו זועק וקובל על החוצפה: ראו מה עשה מנשה, דווקא במקום שבו בחר ה׳ לשכון, הוא הציב מזבחות זרים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים וּבָנָה מִזְבְּחֹת מתארות הקמת מזבחות לעבודה זרה, לאשרה ולצבא השמים, שהוכנסו לתוך בית ה׳ במטרה מפורשת להכעיס את הבורא. לעומת זאת, גישה ייחודית [מלבי"ם] מפרשת כי מזבחות אלו שבתוך הבית נבנו תחילה לשם ה׳, אך מתוך תפיסה כפרנית המחלקת את עבודת ה׳ לעבודות נפרדות ופוגעת באחדותו. צעד זה שימש כמבוא להצבת מזבחות לכוכבים בחצרות המקדש, מתוך אמונה מעוותת שלפיה ה׳ מנהיג את הפנים והרוחניות, בעוד צבא השמים מנהיג את העולם החיצוני, וכך יצר שותפות כביכול בינם לבין ה׳.
המילה בִּירוּשָׁלִַם מכוונת לבית המקדש העומד בעיר, וההבטחה אָשִׂים אֶת־שְׁמִי משמעותה השראת השכינה במקום זה [מצודת דוד]. הביטוי אֲשֶׁר אָמַר ה׳ נועד להעצים את חומרת החטא, שכן מנשה בחר דווקא בירושלים משום שזו נבחרה להנהגת ה׳, ושם בדיוק הוא ביקש להציב לו שותפים [מלבי"ם].
כדי להמחיש את עומק הפגיעה והרצון להכעיס, מובאת מסורת שלפיה מנשה לא הסתפק בבניית המזבחות, אלא אף סילק בידיו את האש העליונה והניסית שירדה מן השמים ושרתה על המזבח ברציפות מאז ימי שלמה המלך [אברבנאל].