תקופת שלטונו של מנשה מתאפיינת בשילוב של השחתה רוחנית עמוקה ואלימות חסרת מעצורים. הכתוב מדגיש את חומרת שפיכות הדמים שביצע המלך במנותק מחטאי העבודה הזרה שלו. הפרדה זו באה ללמד כי למרות שמנשה חזר בתשובה בשלב מאוחר יותר על חטאי העבודה הזרה, הוא מעולם לא שב בתשובה על מעשי הרצח הרבים שביצע, ולכן עוון שפיכות הדמים נותר דבוק בו [מלבי"ם].
הדם נקי שנשפך מתייחס לאנשים שסירבו לשתף פעולה עם פולחן האלילים ולנביאים שניסו להוכיח את העם, בדומה למסע ההרג שניהלה איזבל בשעתה [רלב"ג]. מסורת חז"ל ממקדת את המילים הרבה מאד ברציחתו של הנביא ישעיהו בידי מנשה [רד"ק, חומת אנך].
הביטוי עד אשר מלא את ירושלם פה לפה מתאר את היקף הזוועה. משמעותו המילולית היא שהדם מילא את העיר מקצה לקצה, או משער לשער [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, מנשה לא ביצע את כל הרציחות במו ידיו. ברגע שהמלך זלזל בקדושת החיים כדי להגשים את מטרותיו האישיות [ביאור שטיינזלץ], העם כולו למד ממנו והחל לשפוך דם. מכיוון שמנשה היה המחולל של קריסה מוסרית זו, כל הרציחות בעיר נזקפות לחובתו ונחשבות כאילו הוא עצמו ביצע אותן [מצודת דוד, חומת אנך]. גישה שונה מסבירה שהביטוי "פה לפה" מצביע על כך שכל תושבי העיר היו מדברים איש עם רעהו על שפיכות הדמים הנוראה ועל רציחתו של ישעיהו [חומת אנך].
בסיום הדברים, הכתוב מפריד בין פשעים אלו לבין חטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה'. חלק זה מתייחס לעוונות שבין אדם למקום, ובראשם החדרת העבודה הזרה שהחטיאה את כלל הממלכה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].