חטאי מנשה מלך יהודה היוו נקודת שבר היסטורית ורוחנית חסרת תקדים. מעשיו הרעים לא רק שעלו על תועבות הגויים שקדמו לו, אלא שהם הובילו להשחתה מוחלטת של העם כולו, ובכך נחרץ גורלה של הממלכה.
המילה יַעַן הפותחת את דברי הנביאים, מקפלת בתוכה שתי סיבות מרכזיות לחומרת מעשיו של מנשה [מלבי"ם]. הסיבה הראשונה היא שמעשיו היו גרועים מאלו של האמורי. בניגוד למלכים רשעים שקדמו לו, דוגמת אחז, שחטאו מתוך תאווה או רצון לפרוק עול בלבד, מנשה חטא מתוך כוונה מפורשת להכעיס את ה׳. הבדל מהותי זה בא לידי ביטוי בכך שאחז עוד חש בושה מפני הנביא ישעיהו, בעוד שמנשה רצח אותו ואף פגע ומחק את שמותיו של ה׳. המילה הַתֹּעֵבוֹת המתארת את מעשיו, נכתבת כאן בכתיב חסר באות וי"ו הראשונה ומלאה באחרונה, תופעה המופיעה פעמים בודדות בלבד במקרא [מנחת שי].
הסיבה השנייה לחומרת מעשיו מודגשת במילים וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו, כלומר בעבודה הזרה שעבד [ביאור שטיינזלץ]. מנשה לא הסתפק בחטאיו האישיים, אלא הדיח את העם כולו. בעוד שאחז נאלץ להציב את צלמו בעליית הגג משום שלא היה לו מספיק כוח והשפעה לגרור אחריו את כלל ישראל, מנשה הצליח להטות את כל בני יהודה ללכת אחריו [מלבי"ם].
השילוב של שתי סיבות אלו, השחתה אישית העולה על זו של האמורי והדחת הרבים, הוא שהוביל את הנביאים לחרוץ את דינם של יהודה וירושלים ולהביא עליהם גזירת חורבן קשה כל כך, עד שכל מי שישמע עליה ירגיש צלצול הברה באוזניו מרוב זעזוע [אברבנאל].