מנשה מלך יהודה מדרדר את העם אל עבר תועבות הכנענים החמורות ביותר, תוך כוונה ברורה וישירה למרוד בה'.
הפסוק מונה שורת חטאים הקשורים לעבודה זרה ולכישוף. תחילתם במילים וְהֶעֱבִיר אֶת־בְּנוֹ בָּאֵשׁ, המתארות את פולחן עבודת המולך [מצודת דוד, מלבי"ם]. בעוד שכאן מוזכר שעשה זאת לבן אחד, בספר דברי הימים מתואר שהעביר באש את "בניו" ברבים. מתוך כך עולה כי מנשה פעל בתחכום מעוות: תחילה העביר בן אחד על ידי כומרי המולך. מכיוון שעל פי ההלכה אדם המעביר את כל זרעו למולך פטור מן העונש, מנשה העביר מאוחר יותר בן נוסף בעצמו בגיא בן הינום, ללא תיווך הכומרים, כדי שיוכל להמשיך לחטוא מבלי להגיע לידי פטור [מלבי"ם].
בהמשך מתוארים מעשי הכישוף שעשה [מצודת דוד]: וְעוֹנֵן – הגדת עתידות על פי מראה העננים או חילופי העונות; וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים – העלאת רוחות של מתים במטרה לדעת את העתיד [ביאור שטיינזלץ].
הכתוב מדגיש כי מנשה הרבה לעשות הרע לְהַכְעִיס. כלומר, מעשיו לא נעשו מתוך תאווה יצרית או בשגגה, אלא מתוך מגמה מחושבת ותכליתית להכעיס את ה' [מלבי"ם]. ביטוי מובהק למעשיו המכוונים והמכעיסים היה סילוקה של האש העליונה, שירדה מן השמים ודלקה על המזבח ברציפות עוד מימי שלמה המלך [רד"ק, חומת אנך].