מלכים ב, פרק כ״א, פסוק ו׳

יצא לכם פעם לעשות משהו לא טוב בטעות, ואז מיד להצטער על זה? יש הבדל עצום בין טעות שקורית בלי כוונה, לבין לעשות משהו רע ממש בכוונה. מנשה מלך יהודה בחר בדרך השנייה. הוא הדרדר לעשות את המעשים הכי חמורים של עמי הסביבה, מתוך מטרה ברורה למרוד בה'. הוא עשה טקסים קשים ואסורים של עבודה זרה, כמו הטקס שנקרא וְהֶעֱבִיר אֶת־בְּנוֹ בָּאֵשׁ, שהיה שייך לעבודה זרה נוראה בשם מולך. בנוסף, הוא התעסק בכישופים. הוא היה וְעוֹנֵן, כלומר ניסה להגיד את העתיד לפי הצורה של העננים בשמיים או לפי עונות השנה. הוא גם וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים, שזה ניסיון לתקשר עם רוחות כדי לגלות מה יקרה בעתיד. הכתוב מסביר שהוא עשה את כל זה לְהַכְעִיס. מנשה לא חטא בטעות או כי היה לו קשה להתגבר על הרצונות שלו, אלא הוא תכנן את המעשים שלו במטרה להכעיס את ה'. בגלל המעשים המכוונים והרעים האלה, קרה דבר עצוב מאוד: האש המיוחדת שירדה מהשמיים ודלקה על המזבח ברציפות עוד מימי שלמה המלך, פשוט הסתלקה ונעלמה.