הכנסת עבודה זרה אל המקום המקודש ביותר מהווה את נקודת השיא של ההידרדרות הרוחנית. המעשה של מנשה, וַיָּשֶׂם אֶת־פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה... בַּבַּיִת, נחשב לתועבה הגדולה מכולן, שכן בכך הוא השווה הלכה למעשה בין עבודת אלילים נכרית לבין עבודתו של ה' [מלבי"ם].
על פי המקורות, פסל זה לא היה צלם רגיל. בספר דברי הימים הוא מכונה "פסל הסמל", שכן מנשה הוסיף ברשעו והעמיד צלם בעל ארבע צורות שונות המייצגות בעלי חיים, עופות, דגים ורמשים. צורות אלו נועדו לעמוד כנגד ולהתחרות בארבע החיות הנושאות את כיסא הכבוד האלוהי, וזהו אותו "סמל הקנאה" המוזכר בספר יחזקאל [מלבי"ם].
חומרת החטא מתעצמת לנוכח המקום שבו הוצב הפסל, בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה'... אָשִׂים אֶת־שְׁמִי לְעוֹלָם. הפרשנים מסכימים כי עצם הכנסת הטומאה אל המקום שאותו ייעד ה' להשראת שכינתו הנצחית, ממחישה את גודל המרידה והחוצפה [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, הציון שהמקום נבחר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מדגיש כי המקדש הוא המרכז המאחד של כלל האומה, בו כל העם שותף בעבודה. לכן, חילולו של מקום זה אינו רק פגיעה במבנה, אלא פגיעה ישירה ועמוקה בקשר הייחודי שבין ה' לעם סגולתו [מלבי"ם].