לאחר תקופה של שפל רוחני עמוק והידרדרות מוסרית, ה' שולח מסר נבואי נוקב לעם. הצירוף וַיְדַבֵּר ה' מופיע כתוצאה ישירה ממעשיו החמורים של המלך מנשה, אשר הוביל את הממלכה לחטא [מצודת דוד]. הנבואה מדגישה הבחנה מהותית בין אשמת המלך לאשמת העם. עיקר האחריות מוטלת על מנשה, שכן הוא היה מחולל הרע המרכזי והוא זה שהתעה את העם ללכת אחריו. מכיוון שעוון המלך כבד בהרבה מעוון העם, זעמו של ה' לא יביא להשמדה מוחלטת של האומה כפי שאירע לעשרת השבטים, אלא יופנה בעיקר כלפי העיר ירושלים עצמה וכלפי המבנים שבה [אלשיך].
הכתוב אינו מפרט מי היו אותם נביאים שנשלחו להעביר את המסר. הפרשנים מסכימים כי במילים בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים הכוונה היא לנביאים יואל, נחום וחבקוק [רד"ק], או לנחום וחבקוק בלבד [רש"י]. הסיבה לכך ששמותיהם אינם מוזכרים כאן במפורש, וכן העובדה שבספרי הנבואה שלהם לא מצוין שהם ניבאו בימי מנשה, נובעת מרשעותו העצומה של המלך. בשל מעשיו הרעים, הכתוב נמנע מלקשור את תקופת נבואתם של נביאים אלו לתקופת שלטונו, והם לא זכו להיקרא על שמו [רש"י, רד"ק].