גילוי ספר התורה מעורר טלטלה עזה וחרדה גדולה מפני משבר לאומי חמור המרחף על ממלכת יהודה. המלך, המזועזע מתוכן הדברים ששמע, מבין את גודל הסכנה ושולח את שליחיו למשימה דחופה של חיפוש אחר מענה אלוהי והצלה.
המלך פותח בציווי לכו דרשו את ה', שמשמעותו היא פנייה לנביאים כדי למצוא דרך להתחנן, להתפלל ולברר כיצד יש לפעול כעת [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. בקשתו של המלך ממוקדת תחילה בעצמו, באומרו בעדי. הסיבה להדגשה אישית זו נובעת מכך שהספר נפתח בדיוק בפסוק המאיים "יולך ה' אותך ואת מלכך", מה שגרם למלך להבין שהגזירה מכוונת גם כלפיו באופן אישי [רש"י], והעובדה שהספר נפתח בעמוד זה שימשה כאות מבשר רעות [מצודת דוד].
כאשר יצאו השליחים לקיים את הציווי, הם פנו אל חולדה הנביאה ולא אל ירמיהו, שהיה הנביא המרכזי של אותו דור. פנייה זו התאפשרה משום שחולדה הייתה קרובת משפחתו של ירמיהו ולכן הוא לא הקפיד על כך שתתנבא במקומו, או משום שהשליחים מסרו את דברי המלך כפשוטם מבלי לפגוע בכבודו של ירמיהו, מה שהתיר לחולדה, שישבה בירושלים והנהיגה בית מדרש משלה, להורות להם את דבר ה' [חומת אנך].
הפנייה לנביאים נעשית על דברי הספר, כאשר המילה "על" משמשת כאן במשמעות של "אל" או בנוגע ל- [רד"ק]. המלך מתאר את כעסו של ה' במילה נצתה, והפרשנים מסכימים כי משמעותה היא הבערה, הדלקה ואש חזקה שבוערת בהם [מצודת ציון, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
בסיום דבריו, המלך מתייחס לצורך לעשות ככל הכתוב עלינו. הפרשנים מציעים שני כיוונים להבנת משפט זה. הגישה הראשונה קושרת את המילים הללו לחרון אפו של ה', ומסבירה כי כעסו בוער כדי לבצע ולהוציא לפועל את כל קללות התוכחה הכתובות בספר, כעונש על כך שהאבות לא קיימו את הכתוב [מצודת דוד, מלבי"ם]. מנגד, גישה שניה ומעמיקה יותר מסבירה כי המילה "עלינו" אינה מתייחסת רק לעונש שיבוא עליהם, אלא רומזת לכך שדברי התורה, הכתובים בדיו על גבי הספר, צריכים להיות חקוקים וכתובים גם על לוח ליבו ונפשו של כל אדם [מלבי"ם].