דמותו של המלך יאשיהו מצטיירת כדמות מופת של צדקות ודבקות, תוך השוואה מתמדת לגדולי המלכים שקדמו לו. ההקפדה של יאשיהו שלֹא־סָר יָמִין וּשְׂמֹאול מזכירה את דרכו של אבי סבו, המלך חזקיהו [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, קיימת הבחנה דקה בין השניים: בעוד שאצל חזקיהו נאמר שעשה ככל אשר עשה דוד, אצל יאשיהו נאמר וַיֵּלֶךְ בְּכָל־דֶּרֶךְ. מכאן עולה כי אף שדרכו והרגלו הקבוע היו ללכת בדרכי דוד, הוא לא הגיע למדרגתו העליונה של חזקיהו [חומת אנך].
מעלתו של יאשיהו באה לידי ביטוי בכך שהיה צדיק גמור שלא חטא כלל, עוד טרם שמע את נבואת הזעם על חורבן ירושלים. הציון כי עשה את הישר בעיני ה' מתייחס לתקופה שבה פעל מבלי לדעת על הרעה שנגזרה על העם בעוון הדורות הקודמים. אולם, ברגע שהתוודע לגזרה, הבין שצדקתו האישית אינה מספקת כדי לשכך את חרון אף ה'. לפיכך, הוא התעלה והוסיף דבקות יתרה, פעל במרץ לתקן את קלקולי העבר, ביער כליל את העבודה הזרה והשתדל להשיב את כלל העם לעבודת ה', כל זאת מתוך תקווה לזכות בהשגחה עליונה שתציל אותם מן האסון [רלב"ג].