גם בתקופות שבהן פשתה עבודה זרה בעם, לא פסקו ישראל מלעלות לבית ה' ולהרים תרומות [ביאור שטיינזלץ]. כעת, לאחר תקופה ארוכה של הזנחה מאז ימי המלך יהואש (פער של למעלה ממאתיים שנה), נזקק הבית לחיזוק ולשיפוץ יסודי [רד"ק]. על כן המלך שולח הוראה לטפל בכספי התרומות שנאגרו לקראת תחילת עבודות הבנייה.
הפרשנים דנים במשמעות המילה וְיַתֵּם, הנגזרת מלשון תם והשלמה [מצודת ציון]. יש המפרשים שהכוונה היא להשלים את פעולת גביית הכספים [רד"ק, חומת אנך], יש המסבירים כי מדובר באיסוף כל הכסף בשלמותו [מצודת דוד], ויש הסבורים שההוראה היא לרוקן עד תום את הכסף מתוך הארונות והאוצרות שבהם הונח [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
אֶת־הַכֶּסֶף הַמּוּבָא כולל בתוכו בקצרה שני סוגי כספים: הכסף שהובא ישירות לבית ה', והכסף שאספו הלויים מכל שאר העם [מלבי"ם]. כספים אלו נאספו על ידי שֹׁמְרֵי הַסַּף. מונח זה מוסבר כשוערים ומקבלי פני הבאים למקדש [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], או כשומרים המופקדים על כלי המקדש ומשמשים כגזברים [רלב"ג, רד"ק].
לאחר שהכסף ייאסף וייספר, הוא יועבר לידי הממונים על המלאכה, ובראשם הכהן הגדול וסופר המלך. מתפקידם יהיה לשלם את שכרם של האומנים השונים, כגון חרשי עץ, בונים וגודרים, ולרכוש חומרי בניין כעצים ואבני מחצב לצורך בדק הבית. הממונים הללו זכו לאמון מלא ולא נדרשו להגיש דין וחשבון על הוצאות הכספים, שכן עשו את מלאכתם באמונה וביושר [רלב"ג].