תחשבו על הרגע שבו אתם עוברים לבית חדש וקבוע, אחרי המון זמן של נדודים ומעברים. איזו התרגשות זו! ארון הברית הגיע סוף סוף לירושלים, התחנה הסופית שלו. כשהביאו אותו, וַיַּצִּגוּ אותו, כלומר העמידו אותו בזהירות בִּמְקוֹמוֹ - המקום השמור והמיוחד שהכינו רק בשבילו.
אבל שימו לב למשהו מעניין: הארון הונח בתוך אוהל אֲשֶׁר נָטָה, כלומר אוהל שדוד המלך פרש והקים במיוחד עבורו. למה בעצם אוהל ולא מבנה רגיל? הרי כשהארון היה זמנית בבתים של אנשים אחרים בדרך, הוא שכן בתוך בית אמיתי עם גג! דוד ידע שירושלים היא עיר הקודש והמקום הקבוע של הארון לנצח. הוא הרגיש שזה פשוט לא מכובד לשים את הארון הקדוש בבית רגיל, והוא רצה לחכות עד שייבנה בית המקדש. בינתיים, הוא החליט לעשות בדיוק כמו שעשה משה רבנו במדבר, ושם את הארון באוהל. דוד גם עדיין לא ידע איפה בדיוק בעיר צריך לבנות את המקדש, ולכן חיכה שה׳ יגלה לו. הוא אפילו העדיף לא לקחת את הארון לאוהל מועד שהיה באותו זמן בעיר גבעון, כי הוא קיווה שבית המקדש ייבנה בקרוב בירושלים.
מרוב התרגשות ושמחה עצומה על כך שהארון הגיע, וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת. באותם ימים, לפני שהיה בית מקדש קבוע, היה מותר לכל אדם להקריב קורבנות. דוד היה כל כך מלא בשמחה על קיום המצווה, עד שייתכן שהוא הקריב את הקורבנות ממש בעצמו. הוא עשה זאת כדי להודות לה׳, ולבקש שפע של ברכה וטוב על כל עם ישראל.