עם סיום טקס העלאת ארון ה' לעיר דוד, דוד המלך לא מסתפק בברכות מילוליות, אלא מעניק מתנות ומזון לכל המשתתפים כדי שיוכלו להמשיך בשמחה בבתיהם [ביאור שטיינזלץ]. חלוקת המנחות הייתה נרחבת ומקיפה. המילים לְכָל הָעָם מכוונות לאנשים שהיו מיועדים מראש ללוות את הארון [מלבי"ם, מצודת דוד], בעוד שהתוספת לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל מרחיבה את המעגל וכוללת גם את העם הרב [מצודת ציון] שנזדמן למקום האירוע [מלבי"ם]. החלוקה נעשתה באופן שוויוני לכל אדם, בין אם הוא איש ובין אם היא אישה [מלבי"ם, מצודת דוד, צאינה וראינה].
כל אחד מהנוכחים קיבל שלוש מתנות:
ראשית, חַלַּת לֶחֶם. מדובר בכיכר לחם שלמה [מצודת ציון], וכפי שמופיע במקבילה בספר דברי הימים, אלו היו כיכרות גדולות שעוצבו בצורה של חלות [רד"ק].
שנית, אֶשְׁפָּר. מילה זו מתארת מנת בשר [רד"ק, צאינה וראינה], שככל הנראה נלקחה מהשוורים הרבים שהוקרבו במהלך מסע הארון [ביאור שטיינזלץ]. באשר למשמעותה המדויקת של המילה, ישנן שתי גישות עיקריות. גישה אחת מפרשת זאת על פי השורש ש.פ.ר, כלומר מנת בשר יפה ומובחרת [מצודת ציון]. לעומת זאת, מסורת חז"ל מפרשת את המילה כנוטריקון המורכב מכמה מילים: "אחד משישה בפר", כלומר כל אדם קיבל חלק נדיב השווה לשישית מהפר [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה].
שלישית, אֲשִׁישָׁה. הפרשנים מסכימים כי מדובר בכלי או כד מלא ביין [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, צאינה וראינה], או לחלופין מאכל או משקה העשויים מענבים [ביאור שטיינזלץ].
כך הסתיים האירוע החגיגי, כאשר ארון ה' כבר אינו מופקד במקום נידח, אלא ניצב במקום מכובד בסמוך לארמון המלך, בעיר הקבע שלו [ביאור שטיינזלץ].