מסעו החגיגי של ארון הברית לירושלים נתקל בהפרעה פתאומית וטרגית. רגע של חוסר יציבות פיזית מוביל לתגובה אנושית אינסטינקטיבית, אשר חושפת את הקדושה העצומה והבלתי מתפשרת של הארון, וכן את הדרישות הקפדניות המוטלות על הניגשים אליו.
האירוע מתרחש כאשר השיירה מגיעה אל גֹּרֶן נָכוֹן, שהוא שם של מקום [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מעניין לציין כי בספר דברי הימים המקום נקרא "גורן כידון". הפרשנים מסבירים את כפילות השמות במספר דרכים: יש הסבורים כי המקום נקרא תחילה "נכון", אך שמו שונה ל"כידון" (לשון הרס ואבדון) בעקבות מותו של עוזה. מנגד, ישנה מסורת לפיה המקום נקרא תחילה "כידון" משום שהארון נישא שם באופן שגוי על עגלה, ורק מאוחר יותר, כאשר דוד תיקן את הטעות והורה ללויים לשאת את הארון על כתפיהם, שונה שמו ל"נכון" [רד"ק]. פרשנות אחרת מתמקדת במשמעות המילה "נכון" כ"מוכן" ומתוקן, ומסבירה כי התבואה באותו גורן כבר עברה הפרשת תרומות ומעשרות, נתון שיש לו השפעה על השתלשלות האירועים [אהבת יהונתן, חומת אנך].
המשבר מתחיל כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. משמעות המילה שָׁמְטוּ היא תזוזה, זעזוע או הסטה מהמקום [רש"י, מצודת ציון]. הפרשנים חלוקים בשאלה מה בדיוק אירע שם:
הגישה המרכזית מסבירה כי תנועת הבקר זעזעה את העגלה, גרמה לארון לנטות הצדה, ונראה היה שהוא עומד ליפול [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. סיבת השמיטה מוסברת בכך שהבקר רעד מפחד וממשא קדושת הארון [מלבי"ם], או שאבריהם של הפרים התפרקו ממש, שכן הארון כלל לא היה אמור להינשא על ידי בהמות [רד"ק].
גישה אחרת, הנשענת על היות הגורן "נכון" (מעושר), מציעה כי הבהמות סטו מן הדרך פשוט כדי לאכול מהתבואה המותרת, דבר שלא היו עושות אילו הייתה התבואה אסורה באכילה [אהבת יהונתן, חומת אנך]. תפיסה רוחנית יותר מציעה כי הארון עצמו הוא שדחה ושמט את הבקר מנוכחותו, והחל להתקדם מעצמו, כדי להראות שאינו זקוק לבהמות שיובילו אותו [אלשיך].
בתגובה לזעזוע העגלה, וַיִּשְׁלַח עוזה את ידו – כלומר, הושיט אותה [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ] – וַיֹּאחֶז בּוֹ. באופן טבעי ואינסטינקטיבי, מיהר עוזה להחזיק בארון כדי למנוע את נפילתו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או שניסה לעכב את הארון מלהתקדם לבדו עד שהבקר יחזור למקומו [אלשיך].
אולם, פעולה טבעית זו נחשבה לחטא חמור. הפרשנים מסכימים כי שגיאתו של עוזה נבעה מחוסר הבנה של מהות הארון: הוא חשב שהארון זקוק למשענת פיזית כדי שלא ייפול, והתעלם מהעיקרון הרוחני לפיו "הארון נושא את נושאיו" – נוכחות ה' אינה זקוקה לתמיכה אנושית [מלבי"ם]. יש המדייקים כי עוזה אכן רק "שלח" את ידו ומיד התחרט והשיב אותה לאחור כשהבין את טעותו, אך מכיוון שה' מדקדק עם חסידיו, הכתוב מעלה עליו כאילו ממש "אחז" בארון [אלשיך].
במבט רחב יותר, שורש האסון נעוץ בטעות מוקדמת של דוד המלך. בעוד שהפלישתים הובילו את הארון בעגלה מתוך חוסר ידיעה, ישראל הצטוו בתורה לשאת את הארון בכתף על ידי הלויים. דוד שגה כשחשב שחובה זו הייתה תקפה רק בימי הנדודים במדבר כשמשכן עמד על תלו. בחירתו להשתמש בעגלה היא שהובילה לשרשרת האירועים – משמיטת הבקר ועד למותו של עוזה – שדרכה הבהיר ה' את קדושתו העצומה של הארון [רד"ק].