תהליך העלאת ארון הברית לירושלים, שהחל בחגיגה לאומית עצומה, נגדע באבחה אחת בעקבות פגיעה אלוהית פתאומית וקטלנית. המעבר החד משמחה לטרגדיה מעורר במלך תגובה רגשית מורכבת, המשלבת צער עמוק, פחד וחשבון נפש נוקב.
הביטוי וַיִּחַר לְדָוִד אינו מתאר כעס המופנה כלפי חוץ, אלא מבטא תחושה של צער עמוק, מועקה ובהלה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. למעשה, חרונו של דוד הופנה כלפי עצמו [מלבי"ם]. צערו נבע מהניגוד החריף שבין נסיבות האירוע לתוצאותיו: ביום של שמחה לאומית ועת רחמים, בחר ה' להעניש במידת הדין, להמית את עוזא בהתערבות נסית ולהשבית את השמחה [נחל שורק, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ].
חלק ניכר מצערו של דוד נבע מתחושת אשמה אישית. הוא הבין כי לא נזהרו מספיק בכבוד הארון [מלבי"ם], והכיר בכך שהאסון התרחש בגללו; אילו היה מצווה מראש על הלוויים לשאת את הארון על כתפיהם, עוזא לא היה טועה לחשוב שהארון זקוק לעגלת הבקר [אלשיך]. מנגד, יש המפרשים כי כעסו של דוד נבע מכך שה' העניש דווקא את עוזא, ולא את אחיתופל. אחיתופל ידע היטב את ההלכה לפיה הלוויים צריכים לשאת את הארון, אך בחר לשתוק ולא לתקן את הטעות בזמן אמת, ולכן היה אשם יותר [אלשיך]. רובד נוסף להבנת צערו של דוד קשור לתפיסה לפיה ה' מתקדש באמצעות ענישת מכובדיו וקרוביו. דוד הבין כי השראת השכינה דרשה פגיעה כלשהי כדי למנוע קטרוג, והיה לו צר על כך שעוזא הוא זה ששילם את המחיר הכבד על קידוש השם [אהבת יהונתן].
המילה פֶּרֶץ משמעותה שבר [מצודת ציון]. דוד קרא למקום על שם האירוע כדי לזכור לדורות את הפרצה שנעשתה, כמעין תזכורת תמידית לכבוד ולעוז שיש לנהוג בתורה [נחל שורק].
בעקבות האירוע, התמלא דוד ביראה גדולה מפני ה'. הוא פחד להביא את הארון לעירו, שמא לא ינהגו בו בכבוד הראוי ויענשו שוב, ולכן החליט להשאירו באופן זמני בביתו של עובד אדום הגתי [צאינה וראינה, אברבנאל]. שהותו של הארון שם במשך שלושה חודשים הביאה לברכה עצומה על בית עובד אדום, ברכה שנועדה ללמד את העם לקח חשוב: הארון כשלעצמו אינו גורם קטלני או מסוכן, אלא העוונות והיעדר הכבוד הם שמביאים את הפורענות [אברבנאל].