שמואל ב, פרק ו׳, פסוק ח׳

מותו הפתאומי של עוזא קטע את השמחה הלאומית ועורר במלך צער עמוק, מועקה ובהלה, תחושות המבוטאות במילים וַיִּחַר לְדָוִד. חרונו של דוד הופנה כלפי עצמו מתוך אשמה על כך שלא ציווה על הלוויים לשאת את הארון, אך יש המפרשים שכעס משום שה' העניש את עוזא ולא את אלו שידעו את ההלכה ושתקו. המילה פֶּרֶץ משמעותה שבר, ודוד קרא למקום על שם האירוע כדי להותיר תזכורת לדורות לכבוד שיש לנהוג בתורה. בעקבות האסון פחד דוד להביא את הארון לעירו והשאירו זמנית בבית עובד אדום, שם זכה הבית לברכה שלימדה את העם כי הארון עצמו אינו מסוכן, אלא העוונות והיעדר הכבוד הם שמביאים לפורענות.