המוות הפתאומי של עוזה קטע את השמחה שליוותה את העלאת הארון, והוליד אצל דוד תגובה של חרדה עמוקה ורתיעה. הפחד שאחז בדוד, וַיִּרָא דָוִד אֶת ה', נבע במישרין מן האסון שנגרם על ידי הארון [ביאור שטיינזלץ]. יראה זו מוסברת כפחד מפני ארון ה' עצמו, שכן דוד סבר כי בלתי אפשרי להיזהר מספיק בקדושתו העצומה [מצודת דוד].
מבחינה רוחנית, התרחש כאן שבר פנימי אצל דוד. בדרך כלל, עבודת ה' של דוד נבעה מתוך אהבה ושמחה, מדרגה רוחנית אשר ממשיכה על האדם שפע של חסד ורחמים. אולם בַּיּוֹם הַהוּא, חרדתו מפני העונש שפגע בעוזה גרמה לו ליפול ממדרגתו הגבוהה של עבודת ה' מאהבה, אל מדרגה פחותה יותר של יראת העונש [מלבי"ם].
מתוך תחושות אלו זעק דוד אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'. קריאה זו מבטאת את חששו הכפול: ראשית, הוא הרגיש כי נפל ממדרגתו הרוחנית ולכן אינו ראוי שהארון יבוא אליו. שנית, הוא נוכח לדעת כי ה' נוהג במידת הדין והפחד עם הנמצאים בקרבת הארון, וכי כל מי שמתקרב אל קדושתו עלול למות [מלבי"ם].