העלאת ארון הברית לירושלים מלווה בפרץ של שמחה לאומית עצומה, אך מתחת לפני השטח מסתתרת טעות רוחנית והלכתית שתוביל בקרוב לאסון. דוד המלך בחר להוביל את הארון על גבי עגלה, ומתוך הקבלה למרכבה השמימית שאופניה נעים רק לקול שירה, הוא סבר שגם מסע הארון דורש ליווי מוזיקלי רצוף [אהבת יהונתן].
השמחה מתוארת בכך שהעם חוגגים לפני ה', כלומר לפני ארון הברית [מצודת דוד]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים מתארות כלי נגינה שהיו עשויים מעץ ברוש, כאשר הכתוב מציג תחילה את חומר הגלם הכללי ולאחריו מפרט את הכלים השונים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים כי העם פשוט נופפו בענפי ברוש מתוך שמחתם [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מפרט שורת כלי נגינה: וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים שהם שמות של כלי שיר מוכרים [מצודת ציון], וכן וּבִמְנַעַנְעִים, שהם כלי נגינה בעלי יתדות רועדים המעוררים את האדם להניע את גופו ולרקוד, או לחלופין לוחות עץ דקים ששימשו להקשה [רד"ק, מצודת ציון]. לבסוף מוזכרים הכלים וּבְצֶלְצֱלִים, שהם שני כלי נחושת שמקישים אותם זה בזה כדי להשמיע קול חזק וגדול [רד"ק, מצודת ציון].
למרות התיאור החגיגי, הפרשנים מותחים ביקורת חריפה על אופן ניהול האירוע. יש המצביעים על כך שהמילה מְשַׂחֲקִים רומזת לשחוק וקלות ראש, במקום שמחה המלווה ביראת הרוממות. בנוסף, הנגינה התבצעה על ידי העם כולו ובכלים רגילים, ולא על ידי הלויים בכלי הקודש המיועדים לכך [מלבי"ם].
ביקורת זו מתחברת לשורת פשיעות חמורות יותר סביב מסע הארון, שהובילו למותו הטראגי של עוזא בהמשך הדרך. החטא המרכזי היה עצם הנחת הארון על עגלה רתומה לבקר כדרך הגויים, במקום שיינשא על כתפי הלויים כפי שציוותה התורה [אברבנאל, צאינה וראינה]. מעבר לכך, נגיעתם של אנשים שאינם לויים בארון עצמו היוותה פגיעה בקדושתו. שליחת ידו של עוזא לאחוז בארון נבעה ממיעוט אמונה ומחוסר הבנה שהארון נושא את נושאיו ואינו יכול ליפול, פגם שדוד המלך תיקן בהמשך כאשר הורה ללויים בלבד לשאת את הארון כהלכה [אברבנאל].