דוד המלך מציג תפיסת עולם עמוקה לגבי מהותו של כבוד אמיתי לעומת כבוד מדומה, ומבהיר כי ענווה מוחלטת כלפי שמים היא המקור להערכה האמיתית ביותר.
המילה וּנְקַלֹּתִי נגזרת מלשון קלות והשפלה [מצודת ציון]. בהכרזתו וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, דוד מצהיר על נכונותו להתבזות ולעשות מעשי השפלה קיצוניים אף יותר מאלו שכבר עשה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי האמירה וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי מכוונת להשפלה עצמית לפני ה' ולמען כבודו. תחושת שפלות זו נובעת מתוך הכרה ברורה בפער העצום שבין גדולת הבורא לבין שפלותו של האדם שהוא בשר ודם [מלבי"ם]. משום כך, הקטנת הערך העצמי למען כבוד ארון הברית וכבוד ה' אינה נחשבת לקלון כלל, אלא היא היא הכבוד האמיתי [רד"ק, מצודת דוד].
בתגובה לטענת מיכל כי ביזה את עצמו בפני נשות העם הפשוטות, משיב דוד: וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה. בניגוד לזלזול שמיכל מפגינה כלפיו, אותן אמהות אינן מבזות אותו. אדרבה, דווקא בזכות העובדה שמעשיו נעשו לשם שמים, הוא נחשב ומכובד בעיניהן [רש"י, רד"ק, מצודת דוד], והן עצמן חשובות מספיק בעיניו כדי להתכבד עמן [ביאור שטיינזלץ].
על גבי רובד זה מתווספת תפיסה רעיונית עמוקה יותר, לפיה הכבוד האמיתי והפנימי של הנפש אינו תלוי בסממנים חיצוניים, והוא מושג דווקא כאשר האדם מואס בכבוד ובורח ממנו. כאשר אדם שפל בעיניו באמת ואינו רודף אחר הערכת הסביבה, כבודו הרוחני ניכר ומוערך באופן שווה, הן על ידי שרים והן על ידי פשוטי העם כאותן אמהות [מלבי"ם].