תארו לעצמכם שאתם עושים משהו מתוך שמחה עצומה, קופצים ורוקדים, ופתאום מישהו בא ואומר לכם שאתם מתנהגים בצורה מביכה. איך הייתם מגיבים? דוד המלך מלמד אותנו כאן סוד חשוב על כבוד. אשתו מיכל חשבה שהוא מתבזה כשהוא רוקד לפני ארון הברית ולא מתנהג כמו מלך מכובד, אבל לדוד הייתה תשובה מוחצת.
הוא אומר לה: וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת. המילה וּנְקַלֹּתִי קשורה למילה קלות ולמעשים שאולי נראים משפילים. דוד מצהיר שהוא מוכן לעשות מעשים אפילו יותר "מביכים" מאלה בשביל ה'. הוא מוסיף ואומר: וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי. דוד מסביר שכאשר אנחנו זוכרים כמה ה' הוא גדול ועצום, אנחנו מבינים שאנחנו, בני האדם, קטנים מאוד לעומתו. לכן, לוותר על הכבוד שלנו למען כבוד ה' זה לא באמת עלבון, אלא זה הכבוד האמיתי והגדול ביותר.
מיכל גם דאגה שהנשים הפשוטות בעם יצחקו עליו ויזלזלו בו, ועל כך דוד עונה: וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה. אותן נשים פשוטות ממש לא מזלזלות בו. להפך, בגלל שהן רואות שדוד עושה הכל לשם שמים ולא מחפש להיראות חשוב, הן מעריכות ומכבדות אותו אפילו יותר. דוד מלמד אותנו שכבוד פנימי ואמיתי לא תלוי בסממנים חיצוניים או בגאווה, אלא הוא מגיע דווקא כשלא רודפים אחריו ומתנהגים בענווה מול ה'.