העלאת ארון הברית לירושלים מלווה במפגן יוצא דופן של התלהבות רוחנית וענווה מצד מלך ישראל. בשיאה של השמחה, דוד חורג מגינוני המלכות המקובלים ומבטא שמחה עצומה וביטול מוחלט מול ה', הן באמצעות תנועות גופו והן על ידי שינוי מלבושיו.
המילה מְכַרְכֵּר משמעותה ריקוד של שמחה [רש"י, מצודת ציון], והביטוי בְּכָל עֹז מלמד שהריקוד נעשה בכל כוחו, כוונתו והתלהבותו של דוד, ולא בשקט או באיפוק [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. דוד בחר לבצע ריקוד יחיד כחתן השמחה הראשי, ובכך ייחד את עצמו מן העם, בשונה מהניסיון הראשון של העלאת הארון שבו היה רק חלק מההמון החוגג [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
לצד הריקוד, שינה דוד את לבושו והיה חגור אֵפוֹד בָּד. הפרשנים מסבירים כי מדובר במעיל עשוי פשתן משובח או במעין חצאית [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. בגד זה דומה במראהו לאפוד של הכהן הגדול, והוא הלבוש המיוחד לאנשים המקדישים את עצמם לעבודת ה' [מצודת דוד, אברבנאל]. עם זאת, מודגש כי אין מדובר בבגד הכהונה הרשמי והייחודי המוזכר בתורה, אלא בלבוש כבוד שהיה מותר לכל אדם ללובשו בעת עבודת הקודש, גם אם אינו כהן [רד"ק].
המוטיב המרכזי העולה ממעשיו של דוד הוא ביטול כבודו האישי מפני כבוד ה'. רוב הפרשנים מסכימים כי דוד בחר במכוון שלא ללבוש את בגדי המלכות, אלא להתעטף באפוד בד כאחד מעבדי ה' הפשוטים, כדי שלא להפגין גאווה. דווקא בשל מעמדו הרם כמלך ישראל, חלה עליו חובה עמוקה יותר להראות הכנעה מוחלטת לפני הבורא. לפיכך, הוא ביטא את ביטולו העצמי בשני מישורים מקבילים: בגופו – כשרקד ורץ בכל כוחו, ובמלבושיו – כשוויתר על סממני השלטון לטובת בגדי עבודה רוחנית [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].