לאחר ביסוס שלטונו, דוד המלך יוזם מהלך לאומי ורוחני רחב היקף ומכנס המונים כדי להעלות את ארון הברית מבית אבינדב אל משכנו החדש.
הפרשנים עומדים על משמעות המילה וַיֹּסֶף ומסבירים כי שורשה הוא א.ס.ף, כלומר דוד אסף וקיבץ את העם [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], אם כי יש המפרשים את המילה כפשוטה, מלשון תוספת, שדוד הוסיף והמשיך לקבץ אנשים [רד"ק].
השימוש במילה עוֹד רומז לכך שזוהי אינה האסיפה הגדולה הראשונה של דוד. רוב הפרשנים מסבירים כי האסיפה הקודמת התרחשה כאשר המוני ישראל נאספו כדי להמליך את דוד בחברון, וכעת נערכת אסיפה שניה וגדולה לא פחות [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה]. גישה נוספת קושרת את המילה לאירועים סמוכים יותר, ומסבירה שדוד הוסיף לאסוף אנשים מלבד אלו שכבר גויסו למלחמה מול הפלשתים שהתרחשה באותה עת [רד"ק, אברבנאל].
זהותם של שלושים האלף המכונים בָּחוּר זוכה למספר התייחסויות. גישה אחת מסבירה שהכוונה היא לאנשים נבחרים, קבוצת עילית מובחרת. לפי פירוש זה, דוד קרא לזקני ישראל ושופטיהם להצטרף למסע, וכל עיר שלחה את נציגיה המובחרים ביותר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המלבי"ם אף מציין מסורת לפיה באותו מעמד נסמכו עשרות אלפי זקנים בישראל.
מנגד, יש המפרשים את המילה כפשוטה, בחורים צעירים וחזקים [צאינה וראינה]. האברבנאל מקשה מדוע היה צורך באנשי כוח וצבא עבור תהלוכה דתית של העלאת הארון, ומשיב בשני כיוונים: ראשית, מתוך חשש ביטחוני שהפלשתים ינצלו את ההזדמנות ויתקפו כדי לשבות את הארון. שנית, מפני שהעלאת הארון לוותה בריקודים, כרכורים וקפיצות, ופעילות נמרצת זו מתאימה במיוחד לבחורים צעירים.