תשובתו של דוד לביקורת של מיכל מציגה תפיסת עולם עמוקה על מהות המלכות, ענווה והכרת הטוב. דוד מסביר כי מעשיו אינם נמדדים בקנה מידה אנושי רגיל, שכן הם מכוונים כלפי בורא עולם.
הפרשנים מסכימים כי פעולה של ריקוד וכרכור אכן הייתה נחשבת לפחותת ערך ומגונה אילו נעשתה כדי לכבד בשר ודם, שכן מעלת המלך גבוהה משל שאר האנשים. אולם, כאשר הדבר נעשה לִפְנֵי ה', פני הדברים שונים לחלוטין. מול מלך מלכי המלכים, כל מלכי הארץ נחשבים לאפס ותוהו, וכשם שעבד אינו מתהדר לפני אדוניו, כך אין זה ראוי שמלך בשר ודם ישמור על גינוני כבוד וריחוק לפני בוראו [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל]. לפיכך, השמחה שהפגין דוד לא הייתה קלות ראש גופנית או שחוק ריק, אלא שמחה רוחנית עמוקה [אברבנאל], וגם בתוך ההתלהבות העצומה הוא שמר על יראת שמים ולא איבד את המודעות לכך שהוא עומד לפני ה' [אלשיך].
נקודה מרכזית נוספת בתשובתו של דוד נוגעת למקור סמכותו. מיכל טענה כי בית המלוכה של אביה, שאול, נהג בגינוני כבוד קפדניים יותר. על כך משיב דוד כי בניגוד למלכים ששלטונם נובע מהסכמת העם – והם נזקקים לטקסיות וריחוק כדי לבסס את כבודם – מלכותו שלו ניתנה לו ישירות מאת ה'. מכיוון שכבודו אינו תלוי בעם, הוא אינו זקוק לאותות כבוד מלאכותיים [מלבי"ם]. יתרה מכך, בני ביתו של שאול העדיפו את כבודם האישי על פני כבוד שמים, ואילו דוד בוחר להניח את כבודו העצמי ולעסוק אך ורק בכבוד קונו [אברבנאל].
מכיוון שה' בחר בו והעדיף אותו על פני בית שאול כדי למנותו לנָגִיד – כלומר שליט ומושל [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ] – דוד חש חובה להכיר טובה ולהראות שמחה רבה יותר מכל אדם אחר בישראל על החסדים העצומים שנעשו עמו [אלשיך, אברבנאל, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
דוד רואה בהשפלת עצמו לפני ה' כלי רוחני הכרחי. יצרו של אדם, ובמיוחד של מלך השולט על אומה שלמה, עלול להובילו לגאווה. לכן, דוד מבצע במכוון פעולות של שפלות כדי לקנות לעצמו את מידת הענווה [אלשיך]. על כן הוא מצהיר וְשִׂחַקְתִּי – כלומר, שמחתי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מזאת, יש המפרשים מילה זו בלשון עתיד, ללמד שדוד אינו רק מצדיק את מעשיו בעבר, אלא מצהיר כי ימשיך לשמוח, לרקוד ולהקל בכבודו לפני ה' אף יותר ממה שכבר עשה [רד"ק, צאינה וראינה]. דוד מסכם את גישתו בכך שאת כבודו כמלך עליו לשמור במערכות יחסים מול בני אדם, אך מול ה' ובעבודתו – הראוי מכל הוא לנהוג בענווה ובשפלות מוחלטת [אברבנאל].