העלאת ארון הברית לירושלים, בניסיונו השני של דוד המלך, מלווה בזהירות עצומה ובהודיה על כל התקדמות בטוחה, בעקבות האסון שאירע בניסיון הקודם. הכתוב מנציח את רגעי ההקלה והשמחה שליוו את מסע הקודש.
נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' הם הלוויים, אשר בניגוד לפעם הקודמת, נשאו כעת את הארון כראוי על כתפיהם באמצעות מוטות [רד"ק]. המילה צָעֲדוּ משמעותה שפסעו והלכו [מצודת ציון]. ציון המספר שִׁשָּׁה צְעָדִים אינו מקרי; הפרשנים מסבירים כי עוזא, שנהרג בניסיון הראשון להעלות את הארון, הספיק ללכת שישה צעדים בלבד לפני שהוכה בידי ה'. לכן, כאשר הלוויים השלימו שישה צעדים שלמים ללא פגע, הם הבינו מיד כי ה' חפץ בהם ועוזר להם [רד"ק, צאינה וראינה]. סימן נוסף לעזרה האלוהית היה שהלוויים לא הרגישו כלל את כובד המשא על כתפיהם, וכביכול הארון נשא את עצמו [רד"ק].
מתוך שמחה על כך שנותרו בחיים, עצרו נושאי הארון את מסעם, הורידו את הארון אל הקרקע, והקריבו קורבנות [רד"ק, צאינה וראינה]. הפעולה וַיִּזְבַּח מתארת מעשה מתמשך לאורך הדרך כולה: לאחר כל שישה צעדים שעשו, הם עצרו וזבחו [מצודת דוד, שטיינזלץ, צאינה וראינה]. הבהמות שהוקרבו היו שׁוֹר וּמְרִיא, כאשר המילה מְרִיא מתארת שור מפוטם ומשובח [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ].
כדי ליישב את התיאור כאן עם הכתוב בספר דברי הימים, שם נאמר כי הלוויים הם שזבחו שבעה פרים ושבעה אילים, מסבירים הפרשנים כי ישנה חלוקה בין הזובחים. דוד המלך הוא שזבח שור ומריא על כל שישה צעדים, ואילו הלוויים הקריבו את שבעת הפרים והאילים. בנוגע לתדירות קורבנות הלוויים, הדעות חלוקות: יש הסבורים שהם זבחו בצעד השביעי, יש האומרים שהקריבו על כל שש פסיעות במקביל לדוד, ויש המסבירים שקורבנות הלוויים הוקרבו רק לאחר השלמת מחזור שלם של שישה סדרים בני שישה צעדים כל אחד [רד"ק, מלבי"ם].