הגעתו של ארון הברית לירושלים מסמלת את המעבר מנדודים זמניים אל עבר משכן הקבע, אירוע שלווה בשמחה גדולה ובעבודת קורבנות. הצבת הארון מבטאת הבנה עמוקה של קדושתו ואת ההמשכיות ההיסטורית עוד מימי משה רבנו.
כאשר הביאו את הארון, וַיַּצִּגוּ אותו, כלומר העמידו והציבו אותו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], בִּמְקוֹמוֹ – המקום המוצנע שהוכן ויועד לו במיוחד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הארון הונח בתוך אוהל אֲשֶׁר נָטָה, כלומר שפרש מעליו דוד [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על כך שדוד בחר לשכן את הארון דווקא באוהל ולא במבנה קבוע. בעוד שבבתיהם של אבינדב ועובד אדום שהה הארון בתוך בית מקורה משום שהייתה זו חנייה ארעית, הגעתו לירושלים סימנה את שכינתו בעיר הקודש לנצח. דוד ידע שאין זה ראוי לשים את הארון בבית רגיל עם קורות עד שייבנה בית המקדש, ולכן החזירו למצב של אוהל ויריעות, כפי שעשה משה במדבר [רד"ק, אברבנאל]. הסיבה שדוד לא בנה מיד את המקדש היא שבאותו זמן הוא עדיין לא ידע מהו המקום המדויק המיועד לכך בעיר, דבר שהתגלה לו רק מאוחר יותר בגורן ארוונה היבוסי. יתרה מזאת, דוד נמנע מלהביא את הארון אל משכן אוהל מועד שהיה באותה עת בגבעון, משום שציפה כי המשכן יעבור לירושלים והוא עצמו יזכה לבנות את בית המקדש [רד"ק].
לאחר הצבת הארון, נאמר וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת. מכיוון שבאותה תקופה טרם נבנה משכן קבע או בית בחירה, הבמות היו מותרות וכל אדם היה רשאי להקריב קורבנות. לכן, ייתכן שדוד הקריב את הקורבנות בעצמו [ביאור שטיינזלץ]. עשייה אישית זו נבעה מתוך התעוררות ושמחה עצומה של קיום המצווה. מטרתו של דוד בעבודת הקורבנות הייתה להמשיך שפע של רצון מאת ה׳ וברכה רוחנית וגשמית על כלל העם [מלבי"ם, צאינה וראינה].