סופה הטראגי של מערכת היחסים בין דוד המלך למיכל בת שאול נחתם בעקרות ובריחוק. לאחר עימות חריף ביניהם, נגזר על מיכל להישאר ללא המשכיות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקביעה לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד מהווה עונש על כך שביזתה והקניטה את דוד, במקום לכבד את מסירותו ועבודתו את ה' בלב שלם בעת העלאת ארון הברית. עם זאת, קיימות גישות שונות באשר לאופן שבו התממש עונש זה. מצד אחד, יש המסבירים זאת במישור הטבעי והאישי: המריבה העזה יצרה קרע עמוק בין בני הזוג, ודוד, שהיו לו נשים נוספות, פשוט התרחק ממיכל לחלוטין [ביאור שטיינזלץ].
מנגד, פרשנים אחרים חושפים רובד היסטורי והשגחתי עמוק יותר. חוסר יכולתה ללדת לא היה רק עונש נקודתי, אלא מהלך מכוון מאת ה' שנועד למנוע את התערבבות זרע שאול בזרע דוד. ה' צפה את העתיד שבו ידרשו הגבעונים להשמיד את צאצאי שאול. אילו היו לדוד בנים ממיכל, הוא היה ניצב בפני דילמה אכזרית ובלתי אפשרית: להוציא להורג את בניו שלו, או לחמול עליהם ולהיות מואשם במשוא פנים ובהעדפת קרובים. כדי למנוע תסבוכת זו, סובב ה' שמיכל לא תהרה מדוד [מלבי"ם, אברבנאל].
באשר לזמן שבו חלה העקרות, יש המדגישים כי המילים לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד מכוונות מאותו יום והלאה, מה שפותח פתח למסורת חז"ל שלפיה לפני אירוע זה כן היו לה ילדים, תוך זיהויה עם אישה אחרת של דוד בשם "עגלה" [רש"י, רד"ק].
המילים עַד יוֹם מוֹתָהּ מציגות מחלוקת פרשנית מרתקת. בעוד המשמעות הפשוטה היא שמיכל נותרה עקרה כל ימי חייה [אברבנאל], הדרש מציע קריאה הפוכה לחלוטין: לא היה לה ילד עד יום מותה, אך ביום מותה עצמו היא ילדה. לפי מסורת זו, מיכל מצאה את מותה במהלך הלידה, והיא נמנית כאחת משלוש נשים בתנ"ך שמתו בלידתן, יחד עם רחל אשת יעקב וכלתו של עלי הכהן [רד"ק, צאינה וראינה].
מבחינה לשונית ומסורת הטקסט, קיימים הבדלים בין מסורות חכמי המזרח (בבל) וחכמי המערב (ארץ ישראל) לגבי המילה יָלֶד. המחלוקת היא האם המילה נכתבת באות וי"ו כ"וָלָד" ונקראת באות יו"ד כ"יֶלֶד", או להפך. ההכרעה המקובלת במסורת היא כשיטת אנשי המערב. כמו כן, המילה עַד מנוקדת בחולם, בשונה מהופעות דומות במקומות אחרים במקרא [מנחת שי, רד"ק].