יצא לכם פעם לראות אדם מאוד חשוב, כמו מנהיג או מלך, שמוותר על כל הכבוד שלו ומתנהג כאחד האדם? בדרך כלל, אנשים חשובים רוצים שכולם יתייחסו אליהם במלוא הרצינות. אבל דוד המלך מסביר למיכל בדיוק למה הוא בחר להתנהג אחרת. דוד מסכים שאם הוא היה רוקד וקופץ כך בשביל להרשים בני אדם, זה באמת היה פחות מכובד למלך. אבל דוד לא רקד בשביל אנשים, אלא מתוך שמחה עצומה לפני ה'. הוא הבין שמול מלך מלכי המלכים, כל המלכים בעולם הם חסרי חשיבות. ממש כמו שמשרת לא מתגאה לפני האדון שלו, כך מלך לא צריך לשמור על כבוד וריחוק כשהוא עומד מול בורא עולם.
דוד מסביר שה' בחר בו להיות נָגִיד, כלומר שליט ומושל על העם. בגלל שה' נתן לו את התפקיד הזה, דוד מרגיש חובה עמוקה להגיד תודה ולהראות שמחה גדולה יותר מכל אדם אחר. בניגוד למלכים אחרים שצריכים לעשות טקסים רשמיים כדי שהעם יכבד אותם, דוד יודע שהכוח שלו מגיע ישירות מה'. הוא אפילו משפיל את עצמו בכוונה כדי לא להפוך לאדם גאוותן. לכן דוד מכריז וְשִׂחַקְתִּי, שפירושו שמחתי, והוא אפילו מבטיח שגם בעתיד הוא ימשיך לשמוח, לרקוד ולוותר על הכבוד האישי שלו. דוד מלמד אותנו כלל חשוב: מול בני אדם מלך צריך לשמור על כבודו, אבל מול ה' הכי נכון להתנהג בענווה ובפשטות גמורה.