שמואל ב, פרק ו׳, פסוק כ״ב

דוד מצהיר על נכונותו להגיע למצב של קלות והשפלה קיצוניים אף יותר מאלו שכבר עשה, ומכריז וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת. הקטנת הערך העצמי, שעליה הוא אומר וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי, נובעת מהכרה בפער שבין גדולת ה' לאדם, ולכן התבזות למען כבוד ה' אינה קלון אלא הכבוד האמיתי. בתגובה לזלזול של מיכל הוא מוסיף וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה, ומבהיר כי נשות העם הפשוטות דווקא מכבדות אותו משום שפעל לשם שמים, והן חשובות בעיניו מספיק כדי להתכבד עמן. הכבוד הפנימי מושג דווקא כאשר אדם בורח ממנו, וכאשר הוא באמת שפל בעיניו הוא זוכה להערכה שווה מכל שכבות העם.