בזמן הסתתרותו של אליהו הנביא, הוא זוכה להשגחה צמודה ולכלכלה יומיומית הרחק מעין אדם. זהותם של הָעֹרְבִים המספקים לו את המזון עומדת במוקד הדיון הפרשני, ומתפצלת לשני כיוונים מרכזיים. הגישה הראשונה גורסת כי מדובר בעורבים ממש, עופות טמאים ושחורים. הבחירה בבעלי חיים אלו נועדה להבטיח שאף אדם לא יידע על מקום הימצאו של הנביא [אברבנאל, חומת אנך]. לעומת זאת, גישה אחרת מציעה כי לא מדובר בעופות כלל, אלא בבני אדם. לפי דעה זו, ייתכן שאלו היו תושבים מעיר ששמה "ערבי" [חומת אנך], או לחלופין סוחרים שכונו "עורבים", אשר ידעו היכן אליהו שוהה ודאגו לספק לו מזון מדי יום [אברבנאל].
שאלת כשרותו של הבָּשָׂר המובא לנביא, במיוחד לפי הדעה שהובא על ידי עופות טמאים, מעסיקה גם היא את המפרשים. הסבר אחד מבוסס על ציות מוחלט לדבר ה': מכיוון שה' הוא שציווה על אליהו לאכול ממה שיביאו לו, הנביא ידע בוודאות שהבשר כשר וראוי למאכל [מצודת דוד]. מעבר לכך, מבחינה הלכתית, נביא רשאי לעבור על מצוות התורה כהוראת שעה כאשר הוא פועל על פי ציווי נבואי ישיר [אברבנאל]. הסבר אחר פותר את בעיית הכשרות דרך מקור המזון: מסורות חז"ל מלמדות כי ה' סיבב שהעורבים ייקחו את הבשר הכשר היישר משולחנות מלכים – יש אומרים משולחנו של המלך אחאב, ויש אומרים משולחנו של המלך יהושפט [אברבנאל].
מבחינת מסירת הטקסט, המילה מְבִאִים מופיעה ברוב הספרים בכתיב מלא [מנחת שי].