זעקתו הכאובה של אליהו הנביא מציפה תחושות קשות של חוסר צדק ומועקה אישית לנוכח האסון שפקד את האישה שאירחה אותו. כאשר אליהו מתאר את עצמו כמי שמתגורר עם האלמנה, כוונתו היא שהוא שוהה בביתה כגר וכאורח במדור זמני.
הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת טענתו של אליהו, תוך התמקדות במשמעות המילה הגם ובשאלה למה בדיוק הוא משווה את מות הילד.
גישה מרכזית אחת תופסת את תלונתו של אליהו כנובעת מתחושת אשמה. לפי קו חשיבה זה, אליהו שואל האם הכעס האלוהי עליו, בעקבות עצירת הגשמים שגרמה לו להיות נע ונד, גדל עד כדי כך שגלש ופגע גם באלמנה רק משום שהסכימה להכניסו לביתה [מלבי"ם, מצודת דוד]. זעקתו נובעת מכך שהאלמנה גמלה עמו חסד כפי שרצה ה', ועל כן קשה לקבל שדווקא בשל כך היא נענשת במוות של בנה [ביאור שטיינזלץ].
גישה שנייה בוחנת את המילה הגם כהשוואה לעונשים אחרים שהתרחשו באותה תקופה. יש המפרשים שאליהו מלין על כך שכשם שה' פקד את עונם של ישראל בעצירת הגשמים, כך הוא פוקד עתה גם את עוונה הפרטי של האלמנה, במקום להחיות את בנה בזכות נוכחותו של הנביא בביתה [רד"ק]. מנגד, ישנה תפיסה הרואה במילה "הגם" השוואה לעונשו של חיאל בית האלי שהוזכר קודם לכן, שבניו מתו בעוון אביהם. לפי פירוש זה, אליהו מעלה טענה מוסרית נוקבת על הצדק האלוהי: האם כשם שהומתו בניו של חיאל הרשע, כך יומת גם בנה של האלמנה שהטיבה לעשות? אם כך הדבר, הרי שהצדיק והרשע זוכים לגמול זהה [אברבנאל].