לאחר תקופה של חסד שבה ניזונו האישה ובנה מנס פך השמן והקמח, פוקדת את המשפחה טרגדיה פתאומית. הצירוף אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מציין את הזמן שלאחר אכילת המזון הניסי [ביאור שטיינזלץ], ומבליט את הניגוד החריף בין נס ההצלה ממוות ברעב לבין החולי הקשה שתקף את הבן מיד לאחר מכן [מלבי"ם]. רצף אירועים זה מצביע גם על הקשר הרוחני שנוצר בין הנותן למקבל, שכן בזכות הצדקה שנתנה האישה זכה בנה לחיות, ובזכות אליהו שקיבל ממנה עתיד להתרחש נס התחייה [אלשיך].
הכתוב מכנה את האישה בַּעֲלַת הַבָּיִת, כלומר אדונת הבית [מצודת ציון]. שינוי זה מהתואר "אלמנה" שהוזכר עד כה, נועד להדגיש כי נס הכלכלה נעשה בזכותה, ולכן היא נחשבת לעיקר הבית [מלבי"ם].
המחלה שתקפה את הילד לא הייתה מחלה טבעית שמתפתחת בהדרגה, אלא חולי שהתגבר באופן פתאומי וחזק במיוחד [מלבי"ם]. באשר למצבו של הילד, המתואר במילים לֹא־נוֹתְרָה־בּוֹ נְשָׁמָה, קיימת מחלוקת. יש הסבורים כי הילד לא מת לחלוטין, אלא שמחלתו הייתה כה קשה עד שנשימתו ודופק גידיו נעצרו ולא ניכר בו שום סימן של חיות, כך שנראה היה שעומד למות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר במיתה גמורה ומוחלטת בעקבות חומרת המחלה, שכן הפסקת הנשימה באף היא הסימן האמיתי והוודאי ביותר למוות [אלשיך]. חיזוק לגישה זו מובא מתוך השוואה לפסוקים אחרים; בניגוד למצבים שבהם הפסקת נשימה נובעת מעילפון פתאומי ללא חולי מקדים, כאן הכתוב מדגיש את כובד החולי שקדם להפסקת הנשימה, מה שמוכיח שמדובר במוות מוחלט [אברבנאל].
הופעת המוות הפתאומי מיד לאחר נס ההצלה גרמה לאישה לחשוב שמדובר בעונש. היא סברה שנוכחותו של אליהו בביתה יצרה השוואה בינו לבינה, וכך הבליטה את חטאיה והביאה למות בנה [מלבי"ם, אלשיך]. אולם, המטרה הנסתרת מאחורי מחלתו של הילד הייתה שונה; הוא חלה ומת דווקא כדי להביא את אליהו למצב שבו יזדקק להשתמש בכוח העליון של מפתח תחיית המתים [רש"י].