לאחר התייבשות נחל כרית, ה' מורה לאליהו לצאת ליעד חדש שבו תזומן לו פרנסה. הציווי מנחה אותו ללכת אל צָרְפַתָה, שהיא עיר בארץ צידון [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מדגיש אֲשֶׁר לְצִידוֹן כדי להבדיל עיר זו מעיר אחרת בעלת שם זהה, ומציין כי צרפת זו הייתה סמוכה לצידון אך השתייכה לישראל [רלב"ג, רד"ק].
באשר למילים הִנֵּה צִוִּיתִי, הפרשנים מסכימים כי ה' לא דיבר עם האישה ולא ציווה עליה ישירות לכלכל את הנביא, שכן לא היה לה דבר משל עצמה. משמעות המילה היא שה' זימן והכין אותה מראש לתפקיד זה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. גישה נוספת רואה בכך גזירה עליונה שנידונה בפמליה של מעלה, ואף נקבעה מראש עוד בטרם נברא העולם [רש"י, חומת אנך].
מכיוון שלא היה לאלמנה במה לפרנס אפילו את עצמה, אליהו הבין מיד שדברי ה' רומזים לנס גלוי שעתיד להתרחש בביתה, ולכן ידע כי ביכולתו לבקש ממנה מים ולחם [רלב"ג, רד"ק]. הבחירה דווקא באלמנה זו נבעה מכך שלא היה לה בעל או בני משפחה אחרים מלבד ילד אחד, מה שאיפשר לה להסתיר את הנביא בביתה בבטחה [אברבנאל]. מעבר לכך, השפע האלוהי לא יכול היה לרדת ישירות על לחמו של אליהו, שכן הדבר עמד בניגוד להכנתו הרוחנית באותה עת, ולכן הברכה ירדה בזכות צדקותה של האישה, ואליהו ניזון מן השפע שהושפע עליה [מלבי"ם].
על פי מדרשי חז"ל, אלמנה זו היא אמו של יונה הנביא. ה' גלגל את הזכות לידה כדי להציל אותה ואת בנה מסכנת הרעב, ובהמשך אף להביא לתחיית הבן מן המתים [רד"ק, אברבנאל].