לאחר גזירת הבצורת הדרמטית, מצטווה הנביא להיעלם מן העין הציבורית ולעבור למקום מסתור. עזיבה פתאומית זו אינה רק צעד טקטי של הימלטות, אלא מהלך בעל משמעות רוחנית עמוקה הקשור לאופן שבו פועלת ההשגחה האלוהית בזמן עצירת הגשמים.
הציווי לֵךְ מִזֶּה משמעו שעליו להתרחק מכאן [ביאור שטיינזלץ], כאשר המילה וּפָנִיתָ מורה לו לפנות ולסובב את עצמו [מצודת ציון] קֵדְמָה, כלומר לכיוון מזרח [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. היעד הוא בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הַיַּרְדֵּן, שהוא אחד מנחלי האכזב הנשפכים אל הירדן וממוקם בצידו המזרחי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
באשר לסיבת ההתרחקות וההסתתרות, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהציווי וְנִסְתַּרְתָּ נובע מסכנת חיים ממשית. אליהו נדרש להסתתר כדי שאיש לא ידע את מקום הימצאו [רד"ק], ובכך יינצל מזעמם של אחאב ואיזבל שעלולים להורגו [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג]. בחירה זו בדרך של הסתתרות טבעית נובעת מכך שה' מעדיף לפעול דרך סיבות טבעיות ואינו מחדש נס בניגוד לטבע אלא בעת צורך הכרחי [רלב"ג].
לצד זאת, קיים רובד נוסף ועמוק יותר לעזיבתו של אליהו. מכיוון שהנביא דבוק בה' וראוי לברכה, הישארותו בקרב העם הייתה עלולה לגרום לכך ששפע ההשגחה שיורד עליו יזלוג אל סביבתו, ובכך תתבטל גזירת הבצורת [מלבי"ם].
יתרה מכך, בחירת המיקום אינה מקרית. הבצורת לא הייתה תופעה טבעית של הסתרת פנים גרידא, אלא דרשה התערבות פעילה של ה' כדי לעצור את הגשמים שהיו אמורים לרדת על פי הטבע. לכן, אליהו, שהוא השליח לפעולה זו, מוצב דווקא על גבול ארץ ישראל. הוא יושב שם כעין שומר גבול שתפקידו לעצור את העננים והגשם מלהיכנס לארץ. זו גם הסיבה שעליו לפנות קֵדְמָה, אל המזרח, המקום שבו זורחת השמש ומניעה את כוחות הטבע, כדי לחסום את השפע הטבעי מלהגיע אל הארץ [מלבי"ם].