תגובתה של האלמנה לבקשתו של אליהו הנביא חושפת רגע של ייאוש מוחלט, המעלה תהייה על עצם הבקשה להאכיל אותו מפת לחמה האחרונה [מדוד ועד לחורבן]. האישה נשבעת בשם ה', ואמירתה חַי־ה' אֱלֹהֶיךָ עשויה להעיד על פנייה מתוך כבוד, או אולי על כך שלא הייתה מישראל [ביאור שטיינזלץ].
היא מבהירה שאין ברשותה מָעוֹג, כלומר אין לה שום דבר מאפה מוכן או עוגה, אפילו לא פרוסה קטנה. הפרשנים מסכימים כי מה שנותר לה הוא רק חומר גלם: מְלֹא כַף־קֶמַח, כמות זעירה בשיעור של פס היד בלבד המונחת בַּכַּד, וכן מעט שמן המאוחסן בַּצַּפָּחַת, שהיא מעין צלוחית או בקבוקון קטן. כעת היא מקוששת שְׁנַיִם עֵצִים כדי לאפות את המעט הזה עבורה ועבור בנה.
המילים וָמָתְנוּ מבטאות את ההבנה שלאחר סעודה זו לא ייוותר להם דבר, והם ימותו ברעב. מתוך מציאות זו עולה השאלה מדוע המתין ה' עד לרגע הקיצון הזה כדי לחולל את הנס. ההסבר לכך הוא שה' אינו עושה נסים שלא לצורך גדול. כל עוד היה לאישה מזון ליותר מסעודה אחת, לא הייתה הצדקה להתערבות על טבעית. רק כאשר נותרה עם סעודה אחת בלבד ועמדה בפני מוות ודאי, היא הפכה ראויה לנס שיציל את חייה [מלבי"ם].
מתוך הייאוש העמוק הזה צומחת גם גדולתה של האישה. כאשר אדם אוכל את פת הלחם האחרונה שלו, הוא מאבד את תקוותו וגווע מתוך ייאוש. האלמנה מבינה שאם תאכל את המעט שנותר עם בנה, הם ימותו בכל מקרה. לכן, היא מגיעה למסקנה שאם נגזר עליהם למות, מוטב שייתנו את האוכל לנביא וימותו לאחר עשיית מצווה וצדקה, מאשר שיאכלו וימותו ללא זכות זו. בזכות הרצון הטוב והנכונות העצומה הזו להעניק את חייה למען המצווה, מחשיב לה זאת ה' כאילו היא זו שכלכלה את אליהו בפועל, למרות שבסופו של דבר הנס האלוהי הוא שהזין את כולם [אלשיך].