יצא לכם לחשוב פעם כמה אומץ צריך כדי לתת למישהו אחר את הדבר האחרון שנשאר לכם? האישה עונה לאליהו הנביא מתוך ייאוש, ממש כשהיא חושבת שאין לה שום תקווה. היא פונה אליו בכבוד רב ואומרת חַי ה' אֱלֹהֶיךָ, ומסבירה שאין לה בבית שום מָעוֹג, כלומר אין לה שום מאפה מוכן או עוגה, אפילו לא פרוסה קטנה. כל מה שנשאר לה הוא רק קצת חומרי גלם: מְלֹא כַף קֶמַח, שזו כמות קטנטנה של קמח בגודל של כף יד שנמצאת בַּכַּד, ועוד מעט שמן שנמצא בַּצַּפָּחַת, שהיא מעין בקבוקון קטן. היא מספרת שהיא בדיוק אוספת שְׁנַיִם עֵצִים כדי לאפות את המעט הזה לה ולבן שלה. המילה וָמָתְנוּ מבטאת את העצב שלה, כי היא מבינה שאחרי הארוחה הזו לא יישאר להם אוכל כלל.
אולי תשאלו את עצמכם למה ה' חיכה ממש עד לרגע האחרון כדי לעזור להם? התשובה היא שה' עושה נסים רק כשממש זקוקים להם. כל עוד היה לאישה אוכל, לא היה צורך בהתערבות מיוחדת מהשמיים, ורק כשהיא נשארה עם ארוחה אחת אחרונה, היא הפכה ראויה לנס. ברגע הקשה הזה אנחנו מגלים את הגדולה האמיתית של האישה הזו. היא הבינה שהמעט שיש לה לא יספיק לה ולבנה לאורך זמן, ולכן היא החליטה שאם זה המצב, עדיף לתת את האוכל לנביא ולזכות לעשות מצווה של צדקה. בזכות הלב הטוב שלה והנכונות לתת את מה שנשאר לה למען המצווה, ה' החשיב לה את זה כאילו היא בעצמה נתנה אוכל לאליהו, למרות שבסופו של דבר הנס של ה' הוא זה שדאג למזון עבור כולם.