על רקע מציאות של עבודה זרה פושה והנהגה מתריסה, מתייצב הנביא מול מלך ישראל ומטיל גזרה קשה המשדדת את מערכות הטבע. עימות זה אינו רק עונש, אלא זירת התגוששות על שאלת השגחת ה' בעולם.
הפרשנים מסכימים כי הרקע לשבועת אליהו קשור באירוע הקודם של מות בני חיאל בית האלי. כאשר הלכו אליהו ואחאב לנחם את חיאל האבל, התפתח ביניהם ויכוח. אליהו הצביע על כך שבני חיאל מתו בעקבות קללת יהושע בן נון. בתגובה, זלזל אחאב וטען כי לא ייתכן שקללת התלמיד (יהושע) תתקיים, בעוד קללת רבו (משה רבנו) אינה מתקיימת; הרי משה הזהיר שאם ישראל יעבדו אלילים ייעצרו הגשמים, ובפועל כל העם עובד עבודה זרה והגשמים ממשיכים לרדת. בתגובה לטענת אחאב כי ה' אינו משגיח עוד בעולם, קפץ אליהו ונשבע מיד את השבועה החמורה לעצור את הגשמים [רש"י, מצודות, רד"ק, אברבנאל]. הוסבר כי בזמן שישראל נוהגים כגויי הארצות, מסתלקת מהם ההשגחה האלוהית הישירה והם נמסרים לחוקי הטבע, ולכן הגשם הטבעי לא נעצר מעצמו. אולם, קללת צדיק כיהושע, או גזרת נביא כאליהו, מחזירות את ההתערבות האלוהית מכוח כבודם וקנאתם לה' [מלבי"ם].
לגבי מוצאו של הנביא, המילה הַתִּשְׁבִּי מציינת כי הגיע מעיר ששמה תושב או תושבון, והביטוי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד מלמד שלאחר מכן התיישב בגלעד ושהה שם זמן רב [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. זהותו של אליהו נידונה בהרחבה, וישנה גישה מבוססת המזהה את אליהו עם פנחס בן אלעזר הכהן. זיהוי זה נשען על קווי דמיון בולטים: שניהם התאפיינו בקנאות עזה לה', שניהם זכו לאריכות ימים פלאית, ושניהם תוארו כמי שרוח ה' נושאת אותם כמלאכים [רלב"ג, אברבנאל, אלשיך]. גישה נוספת אף מרחיקה לכת וטוענת כי אליהו היה במקורו מלאך שירד לעולם כדי לשמש את האדם ולגרום לעולם להאמין בה' [חומת אנך].
אליהו פותח בשבועה חַי־ה', שנועדה להכריז כי ה' חי, קיים ומשגיח תמיד, בניגוד למחשבת אחאב [מצודת דוד, אברבנאל]. את הביטוי אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו מפרשים רובם כתיאור של רגילותו של אליהו לעמוד לפני ה' בתפילה, בנבואה ובשירות [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי הכוונה היא שעמד לפני רבו, אחיה השילוני, שכן העומד לפני הצדיק נחשב כעומד לפני השכינה. כמו כן, העמידה מתפרשת כהתייצבות של קנאות לה', בדומה לקנאתו של פנחס בעבר, או כהוכחה לכך שההשגחה דבוקה בו ומקיימת את מוצא שפתיו [מלבי"ם, אלשיך, אברבנאל].
הגזרה עצמה כוללת עצירה מוחלטת של טַל וּמָטָר. בעוד שהמטר (גשם) יורד בעונתו, הטל יורד בכל יום ואף בימי יובש. אליהו החמיר והוסיף את עצירת הטל, שלא הוזכרה בקללת משה בתורה, כדי להוכיח שהבצורת אינה רק עונש טבעי, אלא תוצאה ישירה של גזרתו האישית והחלטתו למנוע מהם כל לחות [רלב"ג, מלבי"ם, אברבנאל].
המילים כִּי אִם־לְפִי דְבָרִי משמעותן שהגשם ישוב רק לפי שיעור הזמן שיקבע אליהו ועל פי הודעתו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או רק לאחר שיאמר זאת במצוות ה' [רד"ק]. אליהו תלה את הדבר בו עצמו ולא בחזרת העם בתשובה, משום שפעל מתוך קנאות אישית וללא ציווי אלוהי מוקדם. הוא נשבע שהגשם ישוב רק על פי דברו, כדי להבטיח שיוכל להחיות את העם בבוא העת ולא לכלותם ברעב, מתוך תקווה שמתוך הצרה הם יחזרו בהם. זו גם הסיבה שלא נקב במספר שנים מדויק, אלא אמר את המילה "השנים", כדי להשאיר פתח לתשובה בכל עת [אלשיך, אברבנאל].