לאחר התייבשות נחל כרית, ה׳ פונה אל אליהו בציווי חדש הנושא בחובו מטרה חינוכית עמוקה כלפי הנביא עצמו. השימוש במילה לֵאמֹר מעורר פליאה, שכן בדרך כלל מילה זו מורה על העברת מסר לאנשים נוספים, ואילו כאן הציווי מופנה לכאורה לאליהו בלבד [אלשיך].
ההנחיה האלוהית לעבור לצרפת אשר לצידון אינה רק פתרון מעשי למצוקת המים של הנביא, אלא ניסיון להניאו מקנאותו ולעורר את רחמיו על העם. ה׳ אמנם קיים את הבטחתו לאליהו שלא ירד מטר אלא לפי דברו, אך רצונו היה שאליהו יבחר בעצמו להפסיק את הבצורת. לאחר שהרמזים הקודמים לא הועילו, ואליהו דבק בקנאותו לכבוד ה׳ גם כשהוא עצמו נאלץ לנדוד ולהרגיש את צערם של העניים הצמאים למים, ה׳ שולח אותו למקום שבו ייחשף פנים אל פנים לסבל האנושי של החלשים ביותר בחברה.
עצם ההליכה לצרפת רומזת לכך שישראל כבר נצרפו מספיק בייסורי הרעב. המטרה המרכזית של הדיבור האלוהי היא להפגיש את אליהו עם אלמנה ויתום הנמצאים על סף מוות. דרך המפגש עם מצוקתם, וההבנה שגם הוא עצמו נזקק לנס כדי להתפרנס על ידי אישה ענייה, מצופה מאליהו להסיק עד כמה קשה מצבם של שאר בני ישראל הגוועים ברעב בגלל גזירתו. המהלך כולו נועד לגרום לנביא לבקש רחמים על העם ולצוות על ירידת הגשם [אלשיך]. נקודת מבט זו גם מסבירה את השתלשלות האירועים בהמשך, שבהם התנהגותו של אליהו כלפי האלמנה, כגון בקשת המים והלחם, עשויה להיראות תובענית וחסרת התחשבות במבט ראשון [מדוד ועד לחורבן], שכן מדובר בחלק ממהלך אלוהי שנועד להעביר את הנביא תהליך פנימי של התעוררות לחמלה.