מותו הפתאומי של הילד מטלטל את עולמה של האלמנה הצרפית, ומוביל אותה לעימות כאוב עם הנביא שהביא ברכה לביתה. זעקתה משקפת תחושה קשה לפיה עצם נוכחותו של אדם קדוש בקרבתה היא שהביאה עליה את האסון. עם זאת, הטחת ההאשמות כלפי הנביא לא נבעה רק מתסכול, אלא מתקווה סמויה שבעקבות תלונתה הוא יתעורר להתפלל לה׳ ולבקש רחמים על בנה [מצודת דוד, אברבנאל].
בתחילת דבריה היא זועקת מַה לִּי וָלָךְ, כלומר, איזו איבה יש בינינו ומה עשיתי לך שגרם לך לפגוע בי כך [מצודת דוד]. לאחר מכן היא מאשימה אותו כי הגעתו נועדה לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מסבירה טענה זו על דרך ההשוואה. כל עוד חיה האלמנה לבדה בקרב אנשי עירה, מעשיה נשקלו ביחס לסביבתה והיא נחשבה לאישה צדקת הראויה לנס. אולם, מרגע שבא אליה איש האלוהים, צדקתה התגמדה והתבטלה לעומת קדושתו, וחסרונותיה בלטו וניכרו, מה שגרם לעונשה [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. גישה משלימה מסבירה כי עצם הימצאותו של אדם שלם ונקי מחטא בבית, גורמת לכך שה׳ מדקדק ובוחן את הנעשה באותו מקום במידת הדין המחמירה ביותר, בעוד שאילו הנביא לא היה שם, ייתכן שה׳ היה מעלים עין מחטאיה [רלב"ג].
לצד זאת, ישנם פרשנים המציעים כיוונים שונים למהותו של אותו עוון שנזכר. יש שפירשו כי האלמנה חששה שהיא נענשה מכיוון שלא שירתה וכיבדה את הנביא כראוי בזמן שהותו בביתה [רד"ק, אברבנאל]. דעה אחרת תולה את העוון בחשד חברתי. שהייתו הממושכת של אדם זר בביתה עשויה הייתה לגרום לאנשי המקום לחשוד בהם בקיום יחסים אסורים. מכיוון שהיא גרמה בעקיפין לאנשים לחטוא בחשד שווא, היא נענשה במות בנה [חומת אנך].
פירוש נוסף קושר את הזכרת העוון לנס כד הקמח וצפחת השמן שחוו. לפי גישה זו, האלמנה חשדה שאליהו אינו פועל בשליחות ה׳, אלא מחולל את הנס באמצעות כוחות נסתרים וסגולות המשנות את הטבע. ההנאה ממעשים מעין אלו נחשבת לעוון חמור. בנוסף, כל עשיית נס משנה את המציאות ודורשת שקילה מחודשת ומדוקדקת של זכויות וחובות האדם על כפות המאזניים. מאחר שהיא פקפקה במקורו האלוהי של הנס ונהנתה ממנו, נשקלו עוונותיה בחומרה והביאו למות הילד [מלבי"ם].