הבצורת הממושכת נותנת את אותותיה בטבע, ומובילה לנקודת מפנה במסעו של הנביא. התייבשות מקור המים מאלצת את אליהו לעזוב את מקום המסתור שלו, אך מאחורי אירוע זה מסתתרים תהליכים טבעיים והכוונה אלוקית.
ברמה הפיזית, וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל משום שפסק המטר. התייבשות נחל גדול זה העידה כי כלל מקורות המים והלחות באוויר ובארץ התאדו כליל עקב החום. עד לאותו שלב, אליהו נדרש להישאר על המשמר סמוך לגבול כדי למנוע באופן אקטיבי ירידת גשמים טבעיים, שהיו עשויים להיווצר מהתאדות מי הנחלים. אולם, משיבש הנחל, בטל הפוטנציאל הטבעי להיווצרות עננים, וזהו הרמז במילים כִּי לֹא הָיָה גֶשֶׁם – הגשם כבר לא היה אפשרי במציאות מבחינה טבעית, אלא רק בהתערבות השגחית ישירה. משכך, אליהו כבר לא נדרש להמשיך ולעצור את הטבע במקומו, והוא נאלץ לעזוב [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לצד ההסבר הטבעי, מסתתר מניע השגחי עמוק להתייבשות הנחל. ה' גרם למקור המים של אליהו לדלול כדי שהנביא יחווה על בשרו את המצוקה והצורך הקיומי במים, וייאלץ לטרות ולגלות ממקומו. ה' מצר על הרעב הכבד שבו שרויים בני ישראל, והמטרה במהלך זה הייתה לעורר את הנביא להרגיש את סבלו של העם [רש"י].
בנוסף, מבחינה דקדוקית, המילה הָיָה בפסוק נהגית באופן ייחודי כשההטעמה היא בהברתה האחרונה (מלרע), בניגוד למשקל הרגיל של פועל זה [מנחת שי].