אליהו הנביא לוקח את הילד המת מידי אמו כדי לנסות ולהשיב לו את חייו, בפעולה המשלבת מציאות פיזית עם הזדהות נפשית עמוקה. לקיחת הילד מֵחֵיקָהּ של האם מעידה ככל הנראה על כך שמדובר היה בילד קטן. אליהו נושא אותו אֶל־הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר־הוּא יֹשֵׁב שָׁם, כלומר אל עליית הגג שהאישה הקצתה במיוחד עבור מגוריו [ביאור שטיינזלץ].
כאשר אליהו מגיע לחדרו, הוא מניח את הילד עַל־מִטָּתוֹ. פעולה זו, שנעשית טרם תהליך ההחייאה, מבטאת את הצער הגדול שחש הנביא על מות הילד, ויוצרת תחושה כאילו אליהו עצמו הוא זה ששוכב מת על מיטתו האישית. מעבר לכך, ישנה משמעות סמלית בהשכבת הילד דווקא על מיטתו של אליהו, שכן מיטה זו מסמלת חיים, שהרי אליהו הנביא לא טעם טעם מיתה מעולם [מלבי"ם].