הפגישה בשער העיר מהווה רגע מדויק של השגחה פרטית ומבחן אנושי. אלמנה ענייה, האוספת שברי עצים, הופכת לשליחה המפתיעה שנועדה לכלכל נביא בעיצומה של בצורת קשה. נוכחותה של האישה במקום לא הייתה מקרית. היא לא התגוררה בשער העיר, אלא ה' זימן אותה לשם בדיוק ברגע שבו הגיע אליהו [מלבי"ם].
הפרשנים נחלקים בשאלה כיצד זיהה אליהו שזוהי אכן האישה שנבחרה עבורו. יש הסבורים כי אליהו כלל לא הכיר אותה, ולכן החליט לנסות אותה בדומה למבחן שערך אליעזר עבד אברהם: האישה שתסכים לתת לו מים לשתות, היא האלמנה שייעד ה' [רש"י]. לעומת זאת, גישה אחרת מציעה כי עם ראייתה, אליהו הבין או הניח מיד שזוהי האישה שה' הועיד לפרנסו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. האישה מתוארת כמְקֹשֶׁשֶׁת עצים, מונח המבטא פעולה של לקיטה ואיסוף של דברים דקים, כדוגמת קש או זרדים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
פנייתו של אליהו לאלמנה, בבקשה שתיקח מביתה ותביא לו מים [מצודת דוד], נושאת משמעויות שונות. סיבה אחת לבקשת המים קשורה לסיבת בואו: מאחר שה' הניע אותו ממקומו הקודם עקב חוסר במים, אליהו רצה לבחון אם זהו גם חסרונה של האלמנה. משראה שהיא הולכת להביא לו את המים, הבין שמים אינם חסרים לה [מלבי"ם]. מנגד, יש המסבירים את הבקשה ממניע פסיכולוגי. אליהו חש בושה ומבוכה לבקש לחם מיד בתחילת המפגש, שכן הרעב והמחסור באותם ימים היו כבדים. לכן, הוא פעל בשיטתיות הדומה לעני המבקש תחילה דבר פעוט, וביקש רק מעט מים לשתות, מתוך כוונה לבקש את הלחם רק לאחר מכן [אלשיך].
מפגש זה טומן בחובו לקחים עמוקים על מהותה של מצוות הצדקה. אף על פי שה' אמר לאליהו שציווה על אלמנה לכלכלו, הוא לא דיבר עמה ישירות, אלא הכין את לבה ונטע בה את הרצון לתת. יתרה מכך, אף שנדמה כי בעל הבית הוא זה שזן ומפרנס את העני, האמת הרוחנית הפוכה: העני הוא זה שמביא את הברכה ומפרנס את הנותן. ה' מעניק את הברכה לאדם הנותן עוד בטרם העניק את הצדקה בפועל, וזוקף את המעשה לזכותו אך ורק בזכות רצונו הטוב [אלשיך].