מלכים א, פרק י״ז, פסוק י״ח

תארו לעצמכם שאתם עומדים ליד אדם שעושה הכל בצורה מושלמת, ופתאום הטעויות הקטנות שלכם נראות הרבה יותר בולטות. זה בערך מה שהרגישה האישה הצרפית. אחרי שבנה האהוב נפטר, היא הייתה כאובה מאוד. מתוך הצער הגדול שלה, היא פונה אל הנביא אליהו שהתארח אצלה בבית. למרות שזה נשמע כאילו היא כועסת עליו ומאשימה אותו באסון שקרה לה, בעצם הסתתרה בלב שלה תקווה גדולה. היא קיוותה שבעקבות הדברים שלה, הנביא יזדרז להתפלל אל ה׳ ולבקש רחמים על הילד. בתחילת דבריה היא זועקת אליו מַה לִּי וָלָךְ, כלומר, איזו סיבה יש לנו להיות אויבים ומה עשיתי לך שגרם לך לפגוע בי כך? לאחר מכן היא אומרת לו שהגעתו נועדה לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי. למה היא מתכוונת? לפני שאליהו הגיע, האישה חיה בין אנשי העיר שלה, ובהשוואה אליהם היא נחשבה לאישה צדקת וטובה. אבל ברגע שאיש קדוש כמו הנביא נכנס אליה הביתה, פתאום המעשים הטובים שלה נראו קטנים לעומת הקדושה העצומה שלו. בגלל זה, החסרונות והטעויות שלה בלטו הרבה יותר, והיא הרגישה שזה מה שהביא עליה את הצער הגדול.