תארו לעצמכם שנשאר לכם ממש מעט אוכל, בקושי מספיק לארוחה אחת. האם הייתם מוכנים לתת אותו לאורח שהרגע הגיע? זה בדיוק מה שאליהו הנביא מבקש מהאלמנה הענייה, וזה אולי נשמע קצת מפתיע. אבל אליהו פותח ומרגיע אותה ואומר אַל תִּירְאִי, כלומר, אל תפחדי שאת והבן שלך תמותו ברעב בגלל זה. הוא אומר לה עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ, ללוש את מעט הקמח שנשאר לה ולהכין ממנו לחם, ומבקש שתיקח מִשָּׁם, מאותו קמח מועט שיש ברשותה.
אבל למה אליהו מבקש שהיא תכין עבורו עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה, קודם כל בשבילו, ורק אחר כך לה ולבנה? הסיבה היא שברכה מאת ה' לא יכולה להופיע על כלי ריק לגמרי, היא צריכה משהו אמיתי לחול עליו. אם האלמנה הייתה אופה קודם לעצמה, הקמח והשמן היו נגמרים לחלוטין, ולא היה נשאר שום דבר שהברכה תוכל לפעול דרכו. דווקא בגלל שהיא נתנה קודם לנביא, הברכה האלוהית הגיעה ושרתה על המעט שנשאר בכלי. זו הייתה ממש בדיקה של אמונה. האלמנה הייתה צריכה לבטוח בה' ולתת משלה. הנס המיוחד שקרה לא היה שהכדים התמלאו פתאום עד הסוף, אלא שהם פשוט אף פעם לא התרוקנו. בכל פעם שהיא לקחה מהם, ה' דאג שתמיד יישאר שם עוד.