קרה לכם פעם שאכלתם משהו שממש אהבתם, וקיוויתם שהשקית שלו אף פעם לא תתרוקן? זה בדיוק מה שקרה לאלמנה בזמן הבצורת הקשה, אבל עם אוכל בסיסי שהציל את חייה. אליהו הנביא מבטיח לה נס עצום, אבל הוא פותח במילים כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כדי להדגיש שהכוח לעשות את הנס לא מגיע מהיכולת האישית שלו, אלא ישירות מה'. הוא מבטיח לה שכַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה, כלומר הקמח שבתוך הכד לעולם לא יסתיים, וגם וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר.
הדבר המעניין הוא שהברכה של ה' נדבקה דווקא לכלים עצמם. הכלים לא התמלאו לפתע עד הסוף, אלא בכל פעם שהאלמנה לקחה מעט קמח ושמן כדי לאפות, הכמות הקטנה חזרה מיד להיות בדיוק כפי שהייתה. כך היא יכלה לראות ולהרגיש את הנס בכל יום מחדש. אם היא הייתה שופכת את האוכל לכלים אחרים, הנס פשוט לא היה ממשיך שם. הנס המיוחד הזה נועד להימשך עַד יוֹם תֵּת־ה' גֶּשֶׁם עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה, כי ברגע שהגשם יחזור והטבע יצמיח שוב אוכל, כבר לא יהיה צורך בנס. כל השפע הזה הגיע לאלמנה בזכות הנדיבות שלה. כשהיא הסכימה לתת לאליהו מהמעט שהיה לה, היא עוררה את רחמי השמים, וה' נתן לה ברכה גדולה בתמורה.