המעבר של בני ישראל מאוסף שבטים בעלי הנהגה מקומית וזמנית אל עבר מבנה מדיני ולאומי מסודר מגיע לנקודת הכרעה. חרף אזהרותיו החמורות של שמואל מפני סכנות המלוכה, העם מתבצר בעמדתו ודורש שלטון מרכזי [ביאור שטיינזלץ].
המילה וַיְמָאֲנוּ משמעותה לא רצו או סירבו [מצודת ציון]. שמואל קיווה שבעקבות דבריו העם ישוב מדעתו, אך הם סירבו [מלבי"ם], ואטמו את אוזניהם משמוע [אברבנאל]. הם מאסו בגישתו של שמואל ששלל את בקשתם [מצודת דוד], ובתגובה וַיֹּאמְרוּ לֹּא – מילה המודגשת בדגש באות למ"ד [רד"ק, מנחת שי] – שמשמעותה הפשוטה היא שאינם מוכנים לשמוע לו [מצודת דוד].
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת תשובתם הנחרצת של העם, כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ:
הגישה הראשונה מסבירה כי העם דחה את התיאור הקודר של שמואל, וטען כי המציאות תהיה שונה. לטענתם, שמואל תיאר מושל עריץ השולט בכוח ורודה בעמו, ואילו הם מבקשים מלך הנבחר על ידי העם, הכפוף לחוקי התורה ונועד להנהיג אותם על פי משפט ולא לשעבדם [מלבי"ם]. העם מבקש להבהיר כי דרישתם להיות "ככל הגויים" נוגעת אך ורק להנהגה צבאית ויציאה למלחמות, ואילו בתחום המשפט הפנימי, המלך ישפוט אותם על פי דיני התורה ולא כמשפט הגויים. כמו כן, הם מדגישים כי למרות שהמלך יוביל את הצבא, הם עדיין בוטחים בה' שהוא לבדו איש מלחמה ולו התשועה [אלשיך].
הגישה השנייה גורסת כי העם דווקא הבין וקיבל את אזהרותיו של שמואל, אך סבר שהתועלת הכללית עולה על הנזק הפרטי. העם מוכן לשאת בנטל המיסים והשעבוד, שכן מדובר בעול המקובל בכל אומות העולם. בתמורה, הם יזכו לסדר ציבורי, משפט וביטחון [אלשיך, אברבנאל]. לקיחת הרכוש על ידי המלך אינה נתפסת בעיניהם כעושק, אלא כדין צודק וכשכר ראוי על שירותו בהגנה על העם מפני אויבים מבחוץ ועושקים מבית. בנוסף, העם חש צורך במנהיג צבאי פעיל שייצא לפניהם למערכה, בניגוד לשופטים זקנים כמו שמואל ועלי שלא יצאו בעצמם למלחמות [אברבנאל].