האזהרה מפני משפט המלך מגיעה לנקודת שיא, כאשר לאחר פירוט נרחב של החרמות רכוש וגיוס כפוי של בני המשפחה, עובר המוקד מפגיעה בקניין לפגיעה מוחלטת בחירות האישית של האזרחים ולשעבודם הישיר.
המלך העתידי צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר, כלומר ייקח עשירית מן הבהמות. רוב הפרשנים מציינים כי למרות שהפסוק נוקט במילה "צאן", גזירה זו כוללת בתוכה גם את הבקר [רד"ק, אברבנאל]. לקיחה זו נחשבת חריגה, שכן בניגוד למעשרות הרגילים הניתנים לה' מן התבואה והיין, המלך מרחיב את גביית המעשר גם לבעלי החיים [אברבנאל]. המלך ייקח לעצמו את מעשר הבהמות היוקרתי כדי להתעשר, בשונה ממעשרות החקלאות הפחות נחשבים שאותם יחלק לעבדיו [מלבי"ם].
התוצאה הסופית של שלטון המלך היא שוְאַתֶּם תִּהְיוּ־לוֹ לַעֲבָדִים. משמעות הדבר היא אובדן החירות האישית ושעבוד הגוף, כך שהאזרחים לא יהיו עוד בני חורין אלא ייאלצו לעבוד את עבודת המלך, ואף עלולים להיות משועבדים ממש כעבדים כנעניים לכל דבר [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
מאחר שהפסוקים הקודמים כבר פירטו את לקיחת הבנים, הבנות, השדות והכרמים, עולה השאלה מדוע נדרשת כעת אמירה כללית על עבדות. מכך לומדים חכמים כי המונח עבדות טומן בחובו גם שעבוד כלכלי. המלך יהיה מוסמך להטיל על העם מסים שונים ושרירותיים, מעבר למסים הקבועים הנהוגים במדינה. סמכות זו נלמדת מההשוואה לפסוק אחר בתורה המקשר באופן ישיר בין מס לעבדות: "יהיו לך למס ועבדוך" [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].