הפסוק מציג את בניו של שמואל הנביא, אשר מונו לכהן כשופטים על העם. בנו הבכור הוא יוֹאֵל, שלפי מסורות מסוימות הוא הנביא יואל בן פתואל [אלשיך], ומִשְׁנֵהוּ, כלומר בנו השני [מצודת ציון], הוא אֲבִיָּה. שניהם כיהנו יחד כשֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע [מצודת דוד]. הבחירה במיקום זה נבעה ככל הנראה מהחלטתו של שמואל לשלוח אותם דרומה, שכן הנסיעה לאזור מרוחק זה יחד עם הציוד הנדרש הייתה קשה ומכבידה עבורו [ביאור שטיינזלץ].
ציון מקום מושבם של הבנים נועד להדגיש את הפער הניכר בינם לבין אביהם. בעוד ששמואל נהג להסתובב בערי ישראל כדי להנגיש את המשפט לעם ולמנוע מהם טרחה, בניו קבעו את מושבם הקבוע בקצה ארץ ישראל. הפרשנים מעירים כי לו היה יושב שופט אחד בדן בצפון ושופט שני בבאר שבע בדרום, הטרחה לא הייתה כה רבה. אולם ישיבת שניהם יחד בבאר שבע אילצה את תושבי ישראל לנדוד למרחקים ארוכים כדי להישפט [רד"ק, מלבי"ם].
התנהלותם של בני שמואל מעוררת דיון נרחב בקרב המפרשים. על פי פשט הכתובים, משתמע כי הם אכן חטאו בפועל [רד"ק]. לעומת זאת, המסורת המרכזית של חז"ל קובעת כי כל האומר שבני שמואל חטאו שלקחו שוחד אינו אלא טועה. על פי גישה זו, חסרונם התבטא אך ורק בכך שלא הלכו בדרכי אביהם להסתובב בערי הארץ. בכך שהכריחו את העם לבוא אליהם, הם גרמו בעקיפין להגדלת הרווחים והשכר של פקידי בית הדין, החזנים והסופרים שלהם. מכיוון שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים, הכתוב מחמיר עמהם ומחשיב את העדפת הרווח הכלכלי של משרתיהם על פני נוחות הציבור, כאילו הטו משפט ולקחו שוחד ממש [רד"ק, אלשיך]. לצד זאת, קיימות דעות נוספות בחז"ל המסבירות את הפגם במעשיהם בכך שדרשו את מתנות הכהונה והלוויה שלהם בפירוש, נטלו מתנות בכוח, גבו מעשרות מיותרים או כפו על בעלי הבתים שותפויות מסחריות [רד"ק, אלשיך].